באדיבות הפורץ נאלצתי להיפרד מהעבר שלי
"המילים שלך מומרות כעת להרואין ולקוקאין", אמר השוטר על גניבת המחשב האישי שלי. רוב המסמכים היו מגובים, אבל לא התמונות. כבר אין לי זכרונות מאפריקה, מאיטליה, מארצות הברית. לא מהארץ ולא מחבריי ומאנשים שהקשר איתם נותק
בין שאר החפצים שנגנבו היה המחשב הנייד שלי. "המילים שלך מומרות כעת להרואין ולקוקאין", אמר לי האיש מהזיהוי פלילי, במילים שלו. רוב החומר הכתוב היה מגובה, אבל הרוב המוחץ של התמונות - לא. מה שאומר שאין לי עבר ויזואלי. אין לי זכרונות מאפריקה, מאיטליה, מהפיליפינים, מהונגריה ומארצות הברית. לא מהארץ ולא מחבריי ומאנשים שהקשר איתם נותק. באדיבות הפורץ נאלצתי לבצע רקוויאם סופי לעברי. מצד שני, גם דילמת האקסים נפתרה: הם נמחקו, ואיתם חוויות העבר וחלקים גדולים מחיי שסירבתי עד כה למחוק.
"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"
יש אנשים בעלי נטייה להביט אחורה ולא בזעם, אלא בערגה. המשפטים: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", או "פעם היה פה טוב יותר", הם משפטים סתומים שאחריהם לעולם לא מגיע סיפור אמיתי אלא רק אנחת געגוע, הנהון וחיוך דבילי. מה שגורם לי לחשוב בעצם, על מי אנחנו עובדים? האם באמת העבר שלנו היה כל כך מדהים?
האשליה הזו שפעם היה טוב מגיעה מפני שהמצב הנוכחי אינו מזהיר, ואם כך, לפחות נמציא לנו היסטוריה דמיונית מוצלחת, כדי שנוכל להתרפק עליה. המסורת של "הבט אחורה בערגה" היא עתיקת יומין. העם הקוּטר שלנו יצא ממצרים והגיע למדבר, ואז התחיל להביט אחורה בנוסטלגיה ולהתלונן לאלוהים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". (במדבר י"א פסוק ה'). כאילו לא היתה עבדות כלל, כאילו עשו בני ישראל בטן-גב ליד היאור, מרחו קרם שיזוף ואכלו אבטיח ובולגרית.
איך זה שאנו מצליחים להערים על עצמנו, לספר לעצמנו כמה מפואר היה עברנו, כאשר לא בהכרח כך היו פני הדברים?
אתה מספר לעצמך שבעבר היתה לך הצלחה כבירה עם נשים, שהיית רזה יותר, עשיר יותר. את מספרת לכולם איך היה לך מישהו שרצה אותך ואת זרקת אותו לעזאזל. אנחנו אוהבים להיזכר בעבר שלנו, או באשליות מתוקות. כפי שתיאר זאת גבריאל גרסיה מרקס: "אשליה אי-אפשר לאוכלה. אין אוכלים אותה - אך היא מזינה". אנחנו מקשיבים לסיפורי הגבורה של עברנו, עושים ניסויים בעריכת עברנו. מוחקים את הקושי, מבליטים את החיובי. עושים "העתק" "הדבק" ו"שפץ".
אנחנו בוחרים להביט אחורה, קדימה, רק לא לכאן ועכשיו. "פעם היה טוב" ו"יהיה טוב" הישראלי מחליפים את ה"להתראות". רוצים לשוב לרחם. מישהו זוכר איך היה שם? נשמע לי לח ורטוב, עם תנועה מוגבלת.
דגי הסלמון שוחים קילומטרים נגד הזרם למקום בו בקעו מהביצים, ואני אומרת: דגים יקרים, למה לטרוח? הרי את הזמן הזה שאתם מקדישים למאמץ לחזור אחורה יכולתם לנצל כדי לראות אגמים אחרים, נהרות שוצפים, לטעום מטעמים חדשים.
יש לנו כמיהה לשוב למוּכר ולאהוב. אנחנו מקדשים את העבר, מתגעגעים לבצלים ולשומים, ושוכחים שהיתה גם עבדות.
כדאי להשאיר את העבר בעבר, להפסיק לנסות להחיות אותו. ראינו אותו, חיינו אותו, צריך להניח לו. להביט על מה שיש עכשיו. ליהנות ממה שקיים.
ותודה לפורץ שעזר לי למחוק את מה שביקשתי לשמר בפורמלין.
לפנייה לכתב/ת 
