הטעם המר של המים המותפלים

לא מזמן כתב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" טור שכותרתו "למה לא חסרים מים". "כלום לא חסר...", קבע פלוצקר, "ישראל יכולה להתפיל כמות בלתי מוגבלת של מי ים התיכון...".

הדעה שמשבר המים הוא תולדה של מחדל ממשלתי שעיכב הקמה של מתקני התפלה רווחת בקרב מומחי כלכלה, אנשי תקשורת ופוליטיקאים מכל גווני הקשת הפוליטית. אפילו ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, מתח ביקורת על ממשלות בהן היה חבר, כשאמר ש"טעויות ביורוקרטיות בלתי נסבלות הביאו לכך שבשנים האחרונות לא הוקמו מתקני התפלה בהיקף הנדרש, שהיו יכולים לתת מענה למשבר המים הנוכחי". האמנם התפלה היא חזות הכל?

עוד על התפלה וחיסכון במים:

• כועסים על היטל הבצורת? תראו מה קורה בעולם
• בקפריסין, החיים זורמים בלי מים 
• ירדן: ממלכה שחונה
• איך נרדמה הממשלה בשמירה על המים
• בדרך לחיסכון: בין חשבון המים לחשבון הבנק / עדי וולפסון
  

מדינה אחרת המתמודדת עם משבר המים עמוק ביותר היא אוסטרליה. עצירת הגשמים דלדלה את עתודות מקורות המים של אוסטרליה ל-30-40 אחוז מנפחם הרגיל, אך היא בחרה בדרך אחרת לטיפול בנושא.

הם חסכו; אנו בזבזנו

בין 2002 ל-2007, הודות למבצע חינוכי לחיסכון ותעריף מים שמקדם חיסכון, מלבורן – שמאפיינת את יתר ערי היבשת – הקטינה את צריכת המים שלה ב-30 אחוז מ-216 ל-153 מ"ק לשנה למשפחה. מה קרה בישראל באותה תקופה? הצריכה הביתית לנפש גדלה ב-4 אחוזים, מ-104 ל-108 מ"ק לנפש לשנה.

אילו מדינת ישראל היתה נוקטת במדיניות שימור וחיסכון כדוגמת ערי אוסטרליה, היו נחסכים כ-900 מליון מ"ק. כמות זו היתה מספיקה כדי למלא את הכנרת ולהעלות את מפלס אקוויפר האבן (הרי יהודה) ב-2.5 מטר ולהגיע לרומו הנורמלי. צעדי חיסכון ושימור היו מונעים את הצורך לבנות אפילו מכון התפלה אחד.

למדינת ישראל היו את כל הכלים לנקוט עוד בשנת 2002 במדיניות משמרת כדוגמת זו האוסטרלית, שהייתה מונעת את משבר המים הנוכחי והבזבוז הענקי של משאבים לאומיים. בפברואר 2002 הוגשה – על פי הזמנת נציבות המים – תוכנית מפורטת לצימצום צריכת המים העירונית, שאף הוגשה לדיון בממשלה.

איך אפשר להסביר את השוני התהומי בדרכים השונות שננקטו להתמודדות עם משבר המים? מה מבדיל בין מדינות כמו אוסטרליה, קנדה וסינגפור מצד אחד, וישראל מצד שני, בכל הקשור לניהול מדיניות מצוקת המים.

התשובה נעוצה כנראה בקבוצות הלחץ בעלות האינטרס הישיר בבניית תחנות ההתפלה בישראל. על המידה שבה שקבוצות אלה מצליחות להשפיע על קבלת החלטות של ממשלות יעיד המיקום של ישראל בדירוג האינדקס העולמי של שחיתות. לפי אינדקס המתפרסם מידי שנה על ידי הארגון "שקיפות בינלאומית", הדירוג של אוסטרליה וקנדה הוא 9, ואילו של סינגפור -4. דירוגה של ישראל הוא 33, בין דומיניקה לאיחוד הנסיכויות הערביות. 

הלוחצים והמפריטים

ונגיד שחברות פרטיות ימשיכו להקים מתקני התפלה. מה נקבל אנחנו חוץ ממים? ראשית נקבל מחירים גבוהים יותר. מחירי המים המותפלים יהיו גבוהים מהמחירים שגורמים ממשלתיים מפיצים כיום. אלה דאגו עד כה להסתיר את העלויות האמיתיות מעיני הציבור. קנס המים הנוכחי הוא הסנונית הראשונה המבשרת על העול האמיתי שיוטל על הציבור בעתיד.

זאת ועוד: לא ניתנה גם הדעת במידה מספקת על ההשפעה הבריאותית והכלכלית שבפליטה של 2 מיליון טון CO2 לשנה על ידי החשמל הדרוש למתקני ההתפלה. ישנה גם השאלה של המחיר הכלכלי והפוליטי שתידרש ישראל לשלם בגין הזיהום המסיבי של מי ים התיכון; גם זו נותרה ללא דיון ציבורי.

יש מה ללמוד 

אפשר אחרת? בוודאי. הדבר הראשון שעשו בחו"ל בשעת מצוקת מים היה לחלץ את משק המים מההשפעה של גורמים כלכליים למיניהם, ולהעביר את האחריות עליו למשרד להגנת הסביבה. אם תשכיל ישראל לאמץ את המודל האוסטרלי או

הקליפורני ולהתאימם למצבה, ניתן בוודאות מוחלטת לחסוך תוך חצי שנה כמות שוות-ערך לשני מתקני התפלה.

חיסכון זה – אנו כבר הגענו לכמעט 50 אחוז מהמטרה בעקבות קמפיין החיסכון הנוכחי – יחד עם התחנה הקיימת באשקלון, "יספק" 40 אחוז מהצריכה העירונית, ויבטל לחלוטין את הצורך בהקמה של מתקני ההתפלה הנוספים. זה יחסוך למשק הישראלי מיליארדי שקלים, ימנע זיהום של הים ופליטת גזי חממה דרך יצור החשמל. כבונוס נקבל גם שיפור בדירוג שלנו באינדקס השחיתות העולמי.