כך איבדתי את המילים בבית חב"ד

המפגש הראשון שלי עם בתי חב"ד בהודו היה בדרמסלה. בכפר ישראלי קטן ושמו דרמקוט. ישבתי לפני שבת בחדר, עם עוד שתי בנות דתיות שכבר בילו שבת בבית חב"ד והדעות היו חלוקות. האחת מפרגנת על הנתינה שלהם ופתוחה לשמוע ולשאול שאלות והשניה כועסת שהחב"דניקים מקרבים את הציבור החילוני דווקא לחסידות שלהם ולא ליהדות באופן כללי, לעיתים אפילו בכפייה. אני שטרם ביליתי שבת בבית חב"ד החלטתי שבניגוד לטעות שלי באומן, כשהגעתי לרבי נחמן אטומה, מנפנפת באמת הפנימית והדתית שלה, לחב"ד אני רוצה לבא משוחררת.

הביטוי ההינדי השגור ביותר בקרב מטיילים ישראלים הוא - 'סאב קוץ' מילגה' שמשמעותו - הכל אפשרי. כך זה באמת מרגיש בכל רגע נתון בהודו, כל האופציות מונחות לפניך ואם רק תרצה תושיט יד לקחת. אני פתוחה לקבל כל כך הרבה דברים בהודו - רפואה טיבטית, יוגה, מדיטציה, לקרא את הכתבים של הדלאי למה ולהתעניין בדת ההינדית. אז למה בעצם שלא אתקרב לחב"ד - נגזרת של היהדות שממנה אני יונקת מזה 24 שנה..?

בערב שבת, התקבצנו כולנו, עשרות דתיים וחילונים כאחד והתעטפנו בכנפי בית חב"ד. במהלך הקידוש, סרקתי את מבטיהם של החילונים, שמצד אחד משהו מכל זה מרגיש להם מוכר ומצד שני הכיפה עם הכיתובית - "יחי אדונינו מורינו ורבינו", לא מתיישבת בדיוק על הראסטות. השבת הייתה חוויתית: שירי שבת, משקה בערב, צולנ'ט בבוקר.

יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא

בקלות אפשר להבחין שהחב"דניקים כל יום "יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא". מחכים באמת. הם עונים לטלפון בברכת "יחי המלך", בברכת המזון שלהם מופיע - "הרחמן הוא יברך את מורנו ורבינו מלך המשיח", עצם הקיום שלהם בכל חור בעולם, מטרתו - הכנת העולם לביאת משיח. "מה אני עושה כדי לקרב את מציאות משיח לעולם?". חשבתי לעצמי. איפה משיח נכנס במחשבותיי במהלך היום, להוציא את

האזנה הממושכת ל"תבוא", שירו של עמיר בניון על המשיח...

לפני סעודה שלישית, ליבי הרבנית העבירה שיעור לבנות בנושא זוגיות. אני שכשלתי רבות בתחום זה, התחמקתי מהשיעור והעדפתי לשחק שש-בש בצד. בסוף השיעור היא ניגשה אלי והזמינה אותי להצטרף לשיעור בתניא עם בעלה מוטי. גילגלתי עיניים וחשבתי לעצמי שהכי לא מתחשק לי "חפירות" בשבת הראשונה שלי בדרמסלה אבל בגלל שהיה לי צורך להצדיק את קיומי כבחורה דתית, ניגשתי לשולחן בהנחה "שעוד שעה זה הולך להסתיים". השיעור ואיתו המחוייבות הדתית שלי להפעם.

מוטי החב"דניק, בעיניים מבריקות ודיבור רגוע אך בהחלט לא מתנצל העביר לנו שיעור מבוא לתניא. פתאום הבנתי שאומן הביאה אותי להכליל כנגד כל החסידויות את מה שהפריע לי כל כך - השלכת השכל. אם חסידי ברסלב שרים "אני לא יודע כלום", בחב"ד (שראשי התיבות שלה - חכמה, בינה ודעת) לא מתיימרים להצטנע באי הידיעה, שהרי הדעת היא השאיפה בפני עצמה.

התמלאתי בקנאה. הכל כ"כ ברור לו. ההבחנה בין מה שמקרב אותו ומה שמרחיק אותו מהבורא כל כך חד משמעית עבורו ואצלי יש כל כך הרבה שטחים אפורים. כל התבטאות של הרבי שלהם קדושה ואצלנו, אני בוחרת מה לקחת וממי.

החלטתי לתת לו צ'אנס וכך מצאתי את עצמי מגיעה בכל ערב לשיעור בתניא.

כך מצאתי את עצמי מהורהרת אחר השיחות שהתגלגלו בינינו ומחכה בקוצר רוח לשיעור הבא.

משיעור לשיעור העמקתי במבנה הנפש שלנו ובמקור להתנהגויות מסויימות שלנו בחיים. פתאום מצאתי את עצמי יושבת מול מוטי החב"דניק שגדול ממני אך ורק בשנה ונותרתי דוממת. אני, הילה, ששולפת מהמותן תשובות לכל חילוני שיתהה או שיקשה, אני, שמגיע לה לקבל את "אות המגזר" על חירוף נפש למען הצדקת דרך הציבור הסרוג, נותרתי חסרת מילים. אני יודעת שאני לא מספיק, אני יודעת שעוד יש לי לאן להתקדם וכשאני יושבת מולו כל זה מתחדד. אני מודעת לכך שאני עושה לעצמי הנחות במעשים, אני לא מתמידה בתפילות, לפעמים אני שוכחת ליטול ידיים ... אך ייתכן שאני עושה לעצמי הנחות גם במחשבות? בהבנה? ייתן שאיני חותרת לאמת אלא אוחזת בשאריות של אותה אמת עליה חונכתי? מהי האמת בכלל ומי אוחז בה? קל לדעת מה לא אבל קשה מאוד לדעת מה כן.

בלילה שבו עזבתי את דרמסלה הפצירו בי לשאול את הרבי באגרות הקודש לגבי המשך דרכי. בשקיקה פתחתי ופגשתי בתשובתו שלא השאירה מקום לספקות - "מי שזכה לטעום מעט מעץ החיים תורת החסידות, הרי בזה יעמיק. ולכן בטח שיעשה ככל יכולתו לקבוע שיעורים בלימודי דברי אלוקים חיים אלו".

שניה לפני שעזבתי, מוטי וליבי העניקו לי במתנה את התניא עם הקדשה מרגשת. אני לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן הלאה אך בשובי ארצה, בתום החוויות והנופים, כשאוותר לבדי עם המחשבות, הרשמים והציפיות שהתעוררו בתוכי אני יודעת שאם אני לא אבדוק את הדרך הזו לעומק, אני בהחלט אשקר לעצמי.