סמטת גיטלי

בשנים האחרונות הייתי מגיע לסמטה הזו כמעט פעם בחודש. הבאתי את אמי לבקר את חברתהּ הטובה מילדות פֵייגֶה קירשנבאום. אמי באה מבית דתי מאוד ואולם לימים הפכה חילונית גמורה. ככה גדלתי וחונכתי. הדבר היחיד שנותר לאמי מימיה כחרדית היו קשריה עם פייגה קירשנבאום. החברות בין השתיים, שהחלה כאן בשכונה, נשמרה כל השנים באמצעות מכתבים ולעת זקנתן אף הלכה והתהדקה והפכה למפגשים קבועים. אולי בגלל שחשו לפתע בודדות, קצת מופרדות מסיפור חייהן, אחרי שהבעל של שתיהן מת והילדים כבר עזבו את הבית, ואולי גם בגלל שהיו היחידות מהמחזור שעוד טרם הלכו לישון. כדבריהן. תמיד חיבבתי את פייגה, בגלל העוגות הטעימות שאפתה, הסיפורים המרתקים שתמיד הייתה מספרת לי בכישרון רב וגם בגלל ההומור שלה. בנסיבות אחרות של החיים הייתה לדעתי הופכת לשחקנית או לפחות למספרת סיפורים. היא נכנסה לי ללב למרות הפער התרבותי והגיל.

וכשהייתי מביא את אמי לפייגה היו שתי הנשים מתיישבות בפינת האוכל ומשוחחות להן שיחה אינטימית באידיש. לא ממש הבנתי את נושאי השיחה, אבל אני מתאר לעצמי שהן כללו זיכרונות מהסמינר לבנות בו למדו ביחד, ספרים שקראו לאחרונה או שמא סתם קיטרו אחת אצל השנייה על מכאובי הגוף והזמן. אם הייתי נשאר למשך הביקור, לרוב הייתי מנצל את הזמן לטייל קצת בסמטאותיה של השכונה החרדית שבה אמי גדלה, מביט על העוברים והשבים, על סגנון החיים החרדי הנרמז מן החוץ. הלבוש, שמות הרחובות, סגנון ההליכה של העוברים והשבים, מביט על חצרות הבתים, רובן מוזנחות מאוד.

במהלך אחד השיטוטים הללו קפא מבטי לפתע על השלט סמטת גיטלי, ואז נמשכה לראשונה תשומת ליבי אל השלט הזה. מה זה? מי זו גיטלי? מפתיע, דווקא בלב לבה של השכונה החרדית למצוא לפתע בעיטה קטנה של חירות. שם של רחוב שניתן כאילו על ידי אחד השכנים ולא על ידי הוועדה הרשמית של העירייה, שם שנכתב ביד אדם ולא במכונה.  

אחרי טיול ברחובות השכונה הייתי חוזר לביתה של פייגה, טועם מעוגת הפירות המעולה שהמתינה לי – מברך את ברכת מיני מזונות וקורא לי באחד הספרים מספרייתה בנחת, עד ששתי הנשים, אמי וחברתה שהגיעו כבר לגיל 80, חשו עייפות. אז אמי הייתה מביטה בעיניים גאות אל בן הזקונים שלה ופונה אליי באינטונציה אימהית גאה, שגם פייגה תשמע, לא רק אני: "נו קינדר, שתיקח אותי הביתה?". רק אצל פייגה היא הייתה קוראת לי קינדר.

ואז, פעם, כששבתי משיטוט בשכונה, שאלתי לפתע את פייגה מי זו הגיטלי הזו שעל שמה קרויה הסמטה בה היא מתגוררת. ופייגה עשתה עם היד כאילו היא מגרשת זבוב, ואמרה לי באידיש "לוזס אופ". מהקצת אידיש שלי הבנתי שעליי לעזוב את זה. לוותר על השאלה. נראה לי שגם אמי הופתעה מהשאלה והביטה עליי קצת במבט כעסני. ואולם לא נבהלתי, מצאה לה פייגה למי להגיד "לוזס אופ". זה רק פתח עוד יותר את סקרנותי. "את יודעת מי זו הגיטלי הזו?" שאלתי את אמי אחר כך בדרך הביתה, והיא רק אמרה "פייגה ביקשה לוזס אופ. אז תעזוב אותי אני עייפה. אתה רוצה, תשאל את פייגה".

חודש אחר כך, בעת הביקור החודשי, שאלתי את פייגה שוב מי זו גיטלי נשואת הסמטה, והיא שוב עשתה לי עם היד כאילו יש שם זבוב . "תעזוב את זה". בבית, בערב מול המחשב, ניסיתי למצוא לבד תשובה לשאלה. בדקתי את כל הוואריאציות בגוגל. ניסיתי "סמטת גיטלי". כלום. ניסיתי "גיטלי" לבד ואף בצירוף שם השכונה החרדית וגם בצירוף שם העיר. נאדה, אפילו באתר האינטרנט שסוקר את כל הרחובות בארץ עם תמונה של כל בית ובית ניסיתי. "סמטת גיטלי" לא מצאתי. את כל הרחובות הסמוכים בשכונה החרדית דווקא כן. אבל אני יודע שיש. ראיתי במו עיני. חיכיתי להזדמנות לפענח את חידת סמטת גיטלי. 

יום אחד אמי התקשרה אליי ובקשה ממני לקחת במכוניתי את פייגה קירשנבאום למרפאות היום של הדסה עין כרם לתור אצל מומחה כאבים בכיר. כבר זמן רב היא סובלת מכאבים חזקים ברגליים. הסכמתי. לילדים של פייגה אין רכב וחוץ מזה, הבנים שלה מנהלים ישיבות (במובנן החרדי כמובן) והבנות שלה שקועות עם הילדים. וחוץ מזה קיוויתי שזו ההזדמנות שלי לדובב אותה באשר לסמטת מגוריה.

הודעתי בעבודה שאגיע מאוחר ונסעתי לסמטת גיטלי לקחת את פייגה לבית החולים. פייגה בדקה שלא השאירה שום אורות בבית, שכיבתה את הגז, שסגרה את התריסים, שלא שכחה שום מסמך וניירת רפואית, ושוב בדקה את האורות ואז היא נצמדה אליי, אחזה לי במרפק ואמרה לי "לאישה זקנה שכמוני כבר מותר להיעזר בבחור צעיר, אל תדאג". צחקתי. אני לא דואג פייגלה. עניתי לה. היא כרכה את ידה סביב לזרועי וככה צעדנו באיטיות שלובי זרועות אל הרכב שלי. "אַנגַזֶ`ה", כמו שהיא קראה לכך.

חניתי בצמוד לשלט העץ "סמטת גיטלי". פתחתי לפייגה את הדלת עזרתי לה להתיישב ועברתי לצד השני. לפני שנכנסתי לרכב נעצרתי לשנייה מול השלט, אולי אמצא איזה רמז או הסבר למקור השם. כלום. החלטתי שזה הזמן לנצל את האינטימיות ביני לבין פייגה: "אני נחמד איתך היום ולכן את תספרי לי מי זו או מה זו הגיטלי?" אמרתי לה.

פייגה לא הופתעה מהשאלה. כנראה שנשים בנות 80 קצת קשה להפתיע בשאלות.

"תזכיר לי בדרך חזרה. כרגע אני קצת מתוחה בגלל הבדיקה". ענתה ברצינות.  

ובדרך חזרה מהדסה לביתה של פייגה, ממש מול ה"מפלצת" של קריית יובל, הייתה זו פייגה שהחלה לדבר לפתע: " שאלת על גיטלי! אז אני אספר לך, ואם אתה הולך לכתוב על זה - אז אנא בלי לתאר היכן. לא חסרים משוגעים אצלנו בשכונה".

והיא התחילה לספר את הסיפור, והיה זה הסיפור הכי משונה והכי מעניין שהיא אי פעם סיפרה לי: "גיטלי הייתה אישה חרדית. מאוד חרדית. התגוררה בשכנות אליי. בגיל 39 היא כבר הייתה אמא לתשעה ילדים, סבתא לשני נכדים, בעל, זוג הורים, סבתא אחת. עשרות רבות של משפחות שלהן עזרה. המון חברות חרדיות וחילוניות, חוזרות בתשובה וחוזרות בשאלה, נשואות, גרושות ורווקות. לכולם היא עזרה. הייתה צדקת גמורה. צדקת גמורה. עד שנעלמה יום אחד".

- נעלמה? לאן נעלמה?

- לא ברור.

- וזהו?

- כן.

- ומי החליט לקרא לסמטה על שמה?

- מן השמיים.

שתקתי. חששתי שסקרנות יתר תבהיל אותה מלהמשיך אז השארתי את מבטי על הכביש.

ופייגה אכן המשיכה..

- "גיטלי הייתה כפרה של כל העולם. פשוט לקחה את כל צער העולם עליה".

- "מה זאת אומרת?" שאלתי בקול שקט.

- "באה אליה אישה שסבלה ממחלה קשה, הייתה מניחה עליה את היד או מחבקת אותה והאישה הייתה נרפאת"

- "ואת מאמינה בזה?"

- "בוודאי. ראיתי במו עיניי. האישה הייתה נרפאת וגיטלי הייתה נוטלת את המחלה, את המכאוב, את המחוש על עצמה. היא הייתה לוקה בה באופן מיידי. אני מכירה אישה אחת שלקתה במחלת חניכיים קשה. גיטלי באה והייתה שמה לה את היד על הפה, והאישה נרפאה מיד וגיטלי - בתוך זמן קצר התאשפזה עם מחלת חניכיים קשה".

- "ואוו..." התנשמתי  

ופייגה המשיכה: "היא פעם ביקרה אדם, כאן אצלנו בשכונה, שהיה חולה לב. היא הניחה את ידה על לבו במשך שעה וביקשה ממנו שיניח את ידו על ליבה. בתוך זמן קצר הוא נרפא לחלוטין. וגיטלי, גיטלי החלה לפתע לסבול מבעיות קשות בלב. פתאום היא התקשתה בהליכה ובהרמת משאות והייתה חשה עייפות די מהר. ופעם אחרת היא ריפאה חולת סוכרת. היא חיבקה אותה זמן רב, ואחר כך אמרה, זהו. תברכי את ריבון העולמים, והאישה בירכה את ברכת ברוך רופא חולים. גיטלי בעצמה לא בירכה. אתה יודע למה? כי היא נטלה את המחלה עליה וגם הסוכרת הצטרפה לרשימת תחלואיה. כל מי שהתלונן על כאבים קשים באחד מאברי הגוף גיטלי הייתה מניחה עליו את היד שלה והייתה מבקשת מהאדם שיניח את ידו על אותו איבר אצלה, והכאבים היו שוככים אצל אותו אדם. היא הייתה משכך כאבים אנושי. הייתה מבקשת שיברך, ואחר כך הכאבים היו עוברים... אבל לא לגמרי. הם היו עוברים אליה".

הסטתי את ראשי מהכביש פעם ראשונה בנסיעה אל פייגה. בהיתי בה ככל שהכביש איפשר לי בלא לעשות תאונה. בדקתי אם היא רצינית. היא הייתה רצינית כמו שמעולם לא ראיתי אותה ככה. עיניה נצצו. החזרתי מבטי לכביש.

והיא הפליגה בלהט התיאור, להט של אישה בת 80, חרדית שמתארת מישהי בהערצה מוחלטת: "היא אף לקחה על עצמה גם סתם צרות של אנשים. אישה שנאה את בעלה, הייתה מגיעה אל גיטלי, גיטלי הייתה מחבקת אותה ארוכות ולפתע האישה הייתה מתחילה לאהוב את בעלה. וגיטלי, היא החלה לפתע שלא לסבול את בעלה שלה וחדלה לישון איתו באותו חדר כי פתאום הוא דחה אותה; אישה אחרת התלוננה לפניה שקשה לה מאוד עם הילדים, שממש אין לה סבלנות אליהם. וגיטלי חיבקה אותה ארוכות ולפתע האישה פיתחה סבלנות רבה לילדיה".

- "ולגיטלי מה קרה?"

- "אתה כבר בטח יכול לנחש לבד. לגיטלי לפתע נהיה קשה מאוד עם ילדיה. היא איבדה את הסבלנות אליהם והחלה לדבר שהיא יותר ויותר מצטערת שעשתה כל כך הרבה ילדים. יום אחד התלונן לפניה גבר שאשתו לא מוכנה יותר ללכת למקווה, וגיטלי חיבקה אותו ארוכות (חיבקה אותו! מלמלתי) ולפתע אשתו של אותו אדם החלה ללכת למקווה כל חודש אחרי הנידה. וגיטלי הפסיקה באותו יום לגמרי לפקוד את המקווה".

אחר כך היה שקט באוטו. הייתי די המום מהסיפור שמסתתר מאחורי השלט הפרוביזורי "סמטת גיטלי".

- "היא הייתה אישה קדושה. אישה קדושה, קדושה קדושה". חזרה פייגה שוב ושוב על המילה קדושה". 

- "מה קרה איתה?" שאלתי.

- "היא נעלמה יום אחד. אני חושבת שבעלה עוד גר כאן. היכן היא באמת, אף אחד לא יודע. היו שמועות..."

- "איזה?"

- "שנמאס לה ועזבה את הכול והסתלקה. והיו שמועות שאלוהים רצה אותה בסביבתו. ו...".

- "ו...?"

- "היו גם שמועות שהיא סתם גורשה מכאן. ליעד בלתי ידוע".

- "אבל זו אישה קדושה, מי מגרש אישה קדושה?"

- "לא כולם חשבו כמוך. גיטלי גם לקחה על עצמה את החטאים של בני האדם. את כל היצרים הרעים שלהם. גברים שתקף אותם יצר הרע יכלו לפרוק אותם אצלה. ישמור השם. אחרי זה הם חזרו להיות טלית שכולה תכלת, והיא נותרה עם החטאים אצלה".

פה כבר לא העזתי לגשש במה הדברים אמורים. אם הייתי מנסה, פייגה בטח הייתה אומרת לי, תבין לבד, אתה כבר ילד גדול.  

הגענו לסמטת גיטלי. ליוויתי את פייגה לדירתה. היא שוב נתמכה בזרועי. הרגשתי את עייפותה הרבה. ואז אמרה לי: "הרופא היום בדק אותי עם מכונה כזו ומכונה אחרת ומכשיר כזה ומכשיר אחר. הוא לא נגע בי בכלל. רופאים היום כבר לא נוגעים. הכול אצלם זה מכשירים אלקטרוניים. אם יש הפסקת חשמל, אז הם כבר לא יכולים לתפקד. הוא נתן לי כדורים בצבע סגול וכדורים בצבע אדום. וזהו. אם גיטלי הייתה כאן היא רק הייתה נוגעת בי והכאבים היו עוברים להם בלי כל המכשור הזה. אני מתגעגעת אליה".

נכנסנו הביתה ופייגה לא נתנה לי ללכת בלי שאטעם מעוגת הפירות המצוינת שלה, "עוגת געזונטעלע" היא קראה לה. והיא באמת הייתה עוגת בריאות עם פירות יבשים

ואגוזים ושקדים. הגישה לי אותה על צלוחית קטנה ומלמלה לעברי בשקט תזכורת קלה "נו רק בורא מיני מזונות..." ובירכתי בשקט על העוגה.

נפרדנו. חזרתי לאוטו. רגע לפני שנכנסתי לתוכו, נעמדתי מול השלט מעץ ובהיתי בו שוב כמה דקות. חרדי שעבר שם הביט בי בתהייה, אולי קצת בכעס, מה פתאום אני מביט על השלט בכזו התכוונות, כאילו אני מביט על מראה אסור, כאילו זה לא מוסרי. ואכן לפתע היה נדמה לי שאני רואה אישה חרדית, עוטה פאה ולובשת חצאית שנגמרה הרבה מתחת לברכיים וגרביונים אפורים כאלו, לא שקופים, ופנים נאים מאוד, חיוורים מאוד נקיים מגיחה מתוך השלט ומביטה עליי חזרה, כאילו שואלת "אפשר לעזור? זקוק למשהו? סובל ממשהו? נושא עימך אולי איזה יצר הרע?"

נכנסתי לאוטו ונסעתי משם אחוז שרעפים.

נהנתם? כאן תוכלו להצביע עבור הסיפור החביב עליכם

עוד סיפורים בשלב הגמר של "אגדתא 2":