ותגיענו למחוז חפצנו

חמישי בצהריים חורפי מדי עבור איילה. דירת החדר לא מכילה עכשיו קסם. היופי פג בשעות כאלו מרצפת החצר ועציו. איילה מרגישה שעוד שבת בצפת דירושלים תחנוק בה את הצמא האמיתי לַשביתה הנדרשת. שוב תחמוק ממנה הנשימה האחרת, המתחדשת בה ברוגע שצריך ניתוק מכל זה. היא כבר יודעת, אצל הים היא בטוחה יותר. שם היא רואה ולא רואה את מי שלידה, נקייה מחשבון. זה בעיקר כך כשהיא מחליטה לייחד את השחרית בשבת על מקום בחול, לא רואה את הצפיפות ולא מריחה את עשן הסיגריות של באי החוף. שם יש לה רוח באוזניים, יש פסקול חמים יותר לקצב שהיא צריכה. שם הולכת ונמסכת בה הנחת החמקמקה.

"יש משהו דומה וגם מרווח", היא מסבירה לליאת, כשחוזרת במוצאי השבתות הללו. ליאת, שנשארת בדירה הצמודה לה באותה החצר, לא מבינה למה לבחור שבת דווקא שם? רחוק לה מדי. איילה מנסה להסביר מתי קרוב ורחוק אצלה ואיך זה אחרת. מתארת איך תמיד כשהולכת בבן-ציון אחרי ארוחת שבת אצל מי מהחברים שגרים שם, פוגשת מישהו שהיתה רגילה להיתקל בו בכ"ט בנובמבר. איך כשנכנסת לבית הכנסת בבעלי מלאכה, כדי להימלט ממוקדי התפילה החברתיים, מזהה מישהו אחר שגדל איתה בשכונה. "ובימי חול", היא מסבירה לליאת, "ברוטשילד, אני רק צריכה לעצור לבהייה ואיזה מכר יעבור, נשוחח ויהיה נחמד בזכות העובדה שככה אפשר דווקא לנשום, יש אפשרות לחזור למשבצת שבחרת, ולא להיות משובצת בחיק החונק".

כשבאים ימי החמישי הללו, היא שמחה על הקביעות שנכנסה לאחרונה. על השבת התל אביבית שתבוא לעומת השבת הירושלמית שקדמה. החילוף הזה בין השבתות, הידיעה שציוותה על עצמה מציאות של שתי ערים מרחיבה בה את היכולת לכל השבוע ומשימותיו. עכשיו היא אוספת עצמה ורוכבת מבעד למקבץ המתקדם אט-אט ברחוב הראשי של השוק. היא צולחת את המעבר אל רחוב יפו ומדוושת על גבי המישור היחסי המביא אותה אל התחנה המרכזית. כן, היא יודעת כבר עד כמה דומה השוק שעברה בו לתחנה השוצפת בחמישי ומתעוררת בה התחושה: לצאת מכאן – ומהר. 

האוטובוס מלא, המושבים כולם תפוסים, לא נותר מקום. בלית ברירה איילה ממלאת את הכיסא הריק. היא מתיישבת לידו. היום יֵשבו זה לצד זה. וכשיֵשבו כך, יצטמצם המרחק של הבשר אך מה יהא הרווח בין הרוּח שלהם? הן בחורף שעבר נסעו בכוונה תחילה ברכב ולא באוטובוס. היא אמרה אז חרישית: "לא יאה שנחלוק ספסל אחד. בכל אופן, דיני הרחקה נדרשים כאן. ואם יתמסמס המרחק במגע לכאורה אקראי?". ויאיר ענה: "חבל שנבזבז זמן באוטובוס, ננהיג עצמנו". ואכן, נסעו יחד אל המדבר, כי הדיבור היה צריך ריכוך ביניהם. נסעו אז כדי להיפגש ומאותו יום עד למפגש המפתיע באוטובוס, כשנה אחרי, לא התקיים אותו הדיבור. דווקא חשבו לדבר ומניעות נכחו עד מאוד.

בימי הצמא לגשם שקדמו לנסיעה, ניסו. גישש הדיבור ביניהם, בילש המבט וחשבו שאולי יש מה לבדוק, יש עם מה להתברר. כשבא אז השיטפון הגדול של החורף אמרה איילה שכדאי לנסוע ולחלוק כבוד לאירוע. יאיר חשב, אולי טוב יהיה לצאת מהדיבור בין השיעור לקפיטריה ולהיפרד מקשיחות השכל הדובר. אולי רצון עולה כאן, אמר לעצמו, אולי עת טובה לבדיקה.

אחרי אותו היום שתקו חודשִים. לא מילה, לא מייל, לא נפנוף. הסמינר הקטן שינה באחת את מרקמו ויושבי הכיתה לא הצליחו להסביר לעצמם מה השתנה. אבל, יאיר ואיילה ידעו – לא יהיו עוד חברותא קולנית וגם לא בני פלוגתא מול כולם. לא יעלו את ויכוחיהם ויסחפו את המרצה והעמיתים לבדיקת עמדות בלתי מתפשרת. הקורס לא ימשיך לתסוס ולדרוש חשיבה מחויבת ודרוכה במשך תשעים דקות רצופות. פתאום אפשר יהיה לנשום, ללמוד מתוך קפאון ולשכוח בכלל אם התקיים השיעור או בוטל. המנוע המפתיע של השיעור נדם. אחרי אותו חמישי במדבר, יאיר ואיילה כבר לא מביטים זה בזה. האוויר הפך דחוס בין ארבעת הרחובות המפרידים ביניהם. גם שישי עמוס ומפגש עיניים בכניסה ל"מחנה יהודה" לא שינה את מנהגם החדש לעבור זה מול זו תוך הכחשת קיומו של השני.

בשבוע שעבר איילה פרצה זאת. שברה את המחיצה ליד מכריזת הבורקס בפתח השוק ניגשה ואמרה לו שכבר לא יכולה עם הכעס, ששניהם כבר לא שם, אז בשביל מה? יאיר הנהן. רצה שיוכלו לדבר מעט אך "ערב שבת חורפית אינה טובה לזה", אמר. הזמן דחק בו. "בואי נדבר בשבוע הבא על קפה". חשבה, אולי סוף סוף יוכלו לספר איפה הם עכשיו ואולי ינקו את הערפילים. נענתה.

איילה נענתה כי ידעה שיש מי שאיתה עכשיו. עודד רחוק ממנה מרחק של עיר, זמן נסיעה ותודעה אחרת שדווקא בה יכולה לנשום שכינה מאווררת. כבר חודשיים הם ביחד. ידעה, רק כך יכולה לעמוד שוב מול יאיר. עבר כמעט שבוע ולא יצרו קשר לקפה ועדכון. אולי שכחו אולי בחרו כך. כשריח מאפיות נחלאות עמד באוויר הכינה עצמה איילה אל השבת החדשה שבאה עליה. כמו שקורה לאחרונה, היא שוב תיסע להדס שתארח אותה מתוך אותה חברות ותיקה. תשאיר את חפציה ותרכב מהר אל עודד, לעוד מפגש לעוד לְבֵנה שאולי נצברת ביניהם. מחר, בוודאי ילך עמה לסעודת שבת וישוב ויקשה בשאלות על אודות כל המעשים. אולי הפעם, מקווה איילה, יראו עין בעין שְמה שיש חזק יותר מהשוני הניצב בבירור. בינה לבינה היא יודעת שיש בה גם קול אחר ועדיין, מחזיקה בזה. היא מכבה תדיר את קולות הזכרונות, כי ניחוח ה"יש" עם עודד חשוב מכל המדומה, האַיִן והאכזבה שידעה קודם לו.

עכשיו, שוב הניעה עצמה אל האוטובוס כדי לנוח תחת שמש מרץ הקופחת בעיר האחרת. שוב חמישי דחוק בתחנה המרכזית שכופה פשרות במציאת המקום הנוח. צלחה את הבדיקות הבטחוניות העלתה אופניה אל אולם הנוסעים ופילסה את דרכה אל הרציף. בינות לתור הארוך הצליחה לאחוז בכידון, להסית את הדלת עם הציר הכבד והגיעה אל תא המטען. אחזה בטבור האופניים, הניפה אותן קלות והשכיבה אותן בנחת, כפי שעשתה לאחרונה תכופות עת נסעה למישור התל-אביבי, בחורף החמים המאפשר רכיבה נינוחה, קיט באמצע החורף.

עמדה אחרונה מבין המצפים לאוטובוס וכמעט סגר הנהג את הדלת. התחננה במבט קצר, סקר את האוטובוס בעזרת המראה ואמר לה: "מזלך, נשאר בדיוק מקום אחד". "מהר, אני יוצא, תשלמי עבור כרטיס וחצי – ראיתי שהאופניים שלך הצטרפו אלינו גם כן". שילמה ופילסה דרכה אל המושב הפנוי, אגב התנעת האוטובוס ויציאתו לדרך. ראתה חלק מן הנוסעים הקבועים של שעה זו, כולם יחד מכוונים את השבת אל עיר החוף שאין יאה מהדֵק שלה לקבלת השבת. זוג קשישים, שכבר מוכר לה, ביקשו לנום בשעת צהריים זו, ועפעופיהם הכבדים שלא הצליחו להגיע לכדי סגירה הרמטית, הבהירו שהעֵרוּת תהיה נוכחת יותר משרצו.

מותשת, התיישבה. רגע לפני כבר הבינה את הסיטואציה, אבל לא היה מוצא. יאיר ישב בספסל בעל המקום הפנוי. הם יסעו יחד, ישבו יחד. מה שנדחק מן המציאות לפני שנה, היה מוכרח להתקיים עכשיו. כשהתיישבה לידו אמר: "הנה, אנחנו חוסכים זמן. האוטובוס שזימן אותנו, אולי מזמן את מה שדורש דיבור". "כן", אמרה וקיוותה להיחלץ מהשיחה, לא כך, לא בסמיכות הגוף.

תחילה, השתיקה ניצבת. מהדהדת ביניהם שוב את אותו הזמן שהיה. אז נקלעו לנסיעה משותפת, ועכשיו שוב, באוטובוס. פניו אל ביתו, אל הוריו ואחיו. העולם שהניח עם יציאתו ללימודים בירושלים. השיחה הידועה מראש, המהמורות הקבועות ותחושת המסדרון הצר של כל פיתול מחשבה שמנסה לשתף בו. יודע, שוב ילך אל בית הכנסת עם אביו, יעצום עיניו מלראות את עובדת קיבוץ האנשים לשיחה ולא לִרנַנַת פְּנוֹת השבוע. יודע, יכעס שככה זה ויסנן לאחיו על כמה רחוק המקום הזה מקרבת פני המקום. ישתוק ויהיה מנומס, לא יבייש את הוריו, אך ידעו כולם חסרון המילים בין מנה למנה בסעודות השבת. ואיילה, פניה אל המשיח שלה שבא מתל הביב וגואל אותה מירושלים של מטה. ככה, היא אומרת לליאת כשחוזרת, ככה היא משננת להדס כשהיא באה. זו הכותרת וזה הכוח לעודד, וממנו. רק לא לשכוח שזה המצב עכשיו.

מן האוטובוס העוזב את הרציף ויוצא מן התחנה המרכזית עולה בְּזִכְרוֹן יאיר וגם איילה הרכב שהפליג גם אז בחמישי בצהרים, בחורף שעבר. הדרום נשטף. כבישים נסגרו, אחרים הוצפו בסקרני טבע וגם איילה ויאיר בחרו להימנות עימהם. הציעה, ניסע ל"בורות לוץ". בדרך נוכל לעבור ולחזות בחוזקו השוצף של נחל צין. יאיר נתרצה אז מהר. איכשהו תמיד בעוברו את "צומת הרוחות" משהו בו נרגע, השקט שאחרי מקומות היישוב ושדות האימונים נוסך בו את הרִיק הנצרך. ליבו רץ אל השטח הנקי מאנשים, מעט צמחייה ומים שלא יודעים להיקוות בו כראוי. שממה שמפיחה בו חיים.

יצאו לדרך. איילה הביאה את קופסאות האורז הקבועות שלה, ירקות בשקית ותרמוס עם תה. הסוכר חיכה בקופסה קטנה. מילאו דלק ונטשו את העיר. "תאמרי אַת את 'תפילת הדרך', יהיה לי קל יותר להתרכז כך". "בסדר" איילה אמרה את המילים והרגישה שאולי גם דרכם תיצלח לכדי רקימת משהו ברור ומרגיע. מילאו מהר את הרכב במילים חדשות ומשמיצו את שיחת החולין, בהו בנוף והבינו כי נקלעו לעומס תנועה של השבים מן העבודה אל בישולי השבת, או בליינותה. איילה חשבה שהשפתיים שלו מעלות עוד מילים, אבל השתיקה עמדה ברכב. רבע שעה, אולי, לא יותר היו כך. לאיילה היה קשה.

יאיר נהג בריכוז, משהו בבטן היה לו מכווץ והוא ניסה להבין מה מתרחש בו ומה לעשות. הכניס למערכת את הדיסק החדש. "רוצה את רצועה 4?", "לא", אמרה – "רוצה את השיר על הגשם. רצועה 5, על נשים שמחכות. לגשם". השיר התנגן והרכב המשיך.

הוא נכנס לכביש העוקף את באר שבע והסיט מבט אליה, אגב סיבוב ההגה. השהה מבטו על פניה. היא תלתה בו מבט והחליטה באחת להתעגל כשפניה לחלונה. נרדמה. הוא המשיך בנהיגה, הזמן עבר. מוזיקה כבר לא נשמעה ברכב, יאיר לא רצה להעירה, החימום הכביד עליו ולאיילה לא היה מספיק.

עבר את "שדה בוקר" וויתר על התצפית המשקיפה על הנחל כי לא חפץ להעיר את איילה. הוא המשיך אל השטח הרחוק והממגנט של "בורות לוץ". השקט של הבורות, האיזור הזה שהרבה פעמים נשטף, אך מפעם לפעם יוצא נקי מן הסבב נותר בחיוורונו ונצבע קלות בירוק, הפך קרוב. איילה התחילה לנוע, פקחה עיניה ומצאה את יאיר פונה ונכנס ב"צומת הרוחות". התיישרה בכסאה ואמרה: "הגענו מהר". יאיר הסביר שנרדמה ולא רצה להפריע לה עם נחל צין. מחְלה לו, בקלות. הגיעו.

איילה יצאה ראשונה. משהו משך את עיניה. היא עזבה את החניון, ראתה צריף לא רחוק. פסעה בשביל של צמחיית נוי מיובשת ותבלינים. ימם רחוקים של סוף התיכון עלו בה, הייתה מגיעה לכאן לשבתות באוהלים עם החברים. בני בית חשו בצריף שאיכסנו חפציהם בו. כך הם גילו את השבת האחרת והתקשו אחריה לשוב אל הבית ואל הסדר הידוע שבשבת המוכרת. איילה פתחה את הדלת, לראות מה נשאר. המחסן שחיכה כל פעם היה ריק מארגז וקרש, רק רמשים בו. חזרה אל השביל, יאיר צעד אחריה, הרגיש שזה כל מה שהיה צריך. ריח של אדמה רטובה באוויר, אבל תחת רגליו עוד יבש. הוביל אותה אל הבורות הגבוהים, מים רדודים בהם. חדשים. נשם וישב. איילה עצמה עיניה לצידו, חיכתה שיאמר מילים. שתעלה משמעות שהרגישה בין מה שעלה בכיתה המוכרת, בקפיטריה היומיומית. "איילה", אמר, "בואי נחזור ככה לא נגיע מאוחר. ראינו". פתאום הכל הדהד לה את הפער ואת מה שעבר ופנה. כמה רצתה בשיחה רגועה כאן, כמה רצתה מפגש. היום נמוג והרגע הזה היה חזק וברור. היא כבר לא תתעקש. תתן לזה ללכת. אַיִן עלה.

הם פסעו אל האוטו, יאיר שלח מבט נוסף, היא נראתה לו רחוקה. איילה לא אמרה מילה. לא מצאה בבליל שבמוחה משהו צלול וראוי. השתיקה נמשכה עם יציאתה מן הרכב בירושלים ולא פסקה עד שהעיזה ואמרה בּשוּק את שאמרה. קשה היה לעורר את הדיבור. באוטובוס, היו מחויבים לחצוב תקשורת מתוך החור שנפער. העלבון עוד מיסך. ספוגים היו במטען בן השנה. בתוך כל אחד נספרו השניות, ננשמו נשימות הרגעה. זכרונות הנסיעה מן החורף הקודם הציפו. איזו דחיפות של החלפת המתח עמדה באוויר. היו מוכרחים להשיב את הרוח אל עצמם.

עברו את מחלף הראל ויאיר ביקש: "תאמרי בקול את 'תפילת הדרך'?". לפתע, זכרו את הכוונה המשותפת שעלתה אז אל מול מנתב הדרכים ושכחו את המרחק שבעבע.אילולא המיצוי המהיר שלו את המדבר

וההכרה שלה במקצב שחרך את ליבה, היו עוד נוסעים בנסיעות משותפות אחרות. איילה זכרה איך שמעה קול וניסתה לכבותו, איך סכין חתכה חיבורם ואמרה: "לא פלוני לאלמונית זו. הוא לאחרת והיא לאחר". חשבה אז שעליה להלך בקבלה גמורה אל מקום חדש נקייה מציפיה שנכרכה ביאיר.

ועתה, עם ארבעים ושמונה נוסעים נוספים אין הם עִם היחד הנבדל מכולם אבל, גם תחושת ההפרה נמוגה. הנה הם יכולים להיות קרובים, גם כך.

יאיר ניסה לחייך אליה חיוך שובב ושאל: "יש לי בעיה מתמטית. תוכלי לעזור לי?"

"מצאת ממי לבקש"

"לא, את לגמרי מסוגלת לזה, אני בטוח. אני פשוט לא מצליח להבין לאיזה סך נגיע בחישוב שאני מחפש... כלומר, נתון לפנינו שארבעים ושמונה נוסעים כאן. אם נהיה את ואני אחד, יהיו כאן מ"ט שערי טומאה. אם נישאר שניים ניכנס בחמישים שערי בינה. ביחידות. אז במה נבחר?"

איילה בוהה רגע בחלון, עיניה אורו ושבה אל יאיר ומענה בפיה: "נהיה אנחנו אחד ועדיין ניכנס אל הבינה. הנהג ייספר גם כן וישלים לחמישים נוכחים. ממתי מנהיג העלילה לא נחשב?".

נהנתם? כאן תוכלו להצביע עבור הסיפור החביב עליכם

עוד סיפורים בשלב הגמר של "אגדתא 2":