מדיטציה לפתיחת שער הרחמים

ניצה הסתכלה בפנים כף היד שלה שהיה רשום עליה בעט סגול "להתקשר לצדיק", והלב שלה התחיל להתרחב כמו שצליל של גונג מתפשט באוויר ונהיה לה חם עד קצות האוזניים, מה שגרם לה להחליט בפעם הרביעית לדחות את השיחה הזאת עוד קצת, אולי עד שהיא תחזור הביתה כי אז תהיה לה מנוחה אמיתית, היא תתקלח ותתנקה מכל הקללות שהילדים הדביקו לה היום במועדונית ומההולדינג הארוך שהיא היתה צריכה לעשות בבוקר לנאור שהרים שולחן על המדריכה ואחר כך בעט בכל מי שרק ניסה להתקרב אליו, רק היא, שהיא כזאת גדולה בגוף ובדרך כלל זה חיסרון בולט אבל במקרים כאלה דווקא מועיל, ניגשה אליו בנחישות אבל עם לב מאד פתוח ומתפלל בלי מלים וחיבקה אותו מאחור בחיבוק חזק שתפס את כל ההתפתלויות ומחץ אותן לצעקות ואחר כך סחט אותן עוד ליבבה אחת דקה, שגם היא הלכה והשתתקה עד שנאור היה כולו רפוי בתוכה ואפילו נדמה לה קצת מתרפק, כאילו היה ילד שלה, חלפה בה מחשבה והותירה בה טעם מר-מתוק, מר כי זה בדיוק הכאב שלה, ומתוק כי אולי עדיין אפשר, כי היא מרגישה עכשיו בדיוק בגבול דק ובוער בין שממה לבין ארץ פורחת, איך עושים את זה, במי זה תלוי ובמה, היא ניסתה מכל כך הרבה כיוונים, וגם השתדלו בשבילה, החברות הטובות, ואמא שהשתדלה קצת יותר מדי, אבל לאחרונה הרפתה מעט, ומעניין אם זה מייאוש או שהיא פשוט קצת יותר מבינה פתאום ומקבלת,

בכל אופן לאחרונה יש איזה שינוי, ניצה עושה סיכום ביניים ומרגישה בעיקר איך כוחות השנה שעומדת להסתיים עוזבים את גופה ועדיין אין כוחות חדשים שינצו בה וייתנו לה תקווה, תש כוחה של חמה, היא כל כך עייפה מעיפה מבט בשעון יש עוד רבע שעה ותוך כדי נתקלת שוב באותיות הסגולות הסגוליות, המילה "צדיק" מחלחלת אל תוך מחזור הדם ועושה שם נסים ונפלאות, היא מדמיינת אותה שטה מבפנים לכל אורכה, נכנסת ללב ויוצאת ויורדת ומתעברת מילת הצדיק ברחמה, צלצול חד וניצה אוספת מוכנית את הציוד אל התיק משאירה את הדו"ח על נאור בתא של הפסיכולוגית וחושבת על המשפחה המפורקת שלו ואיך שאין צדק בעולם ואם היא היתה אמא שלו של הילד הזה המאוגרף עם עיני המלאך כמה חום ואהבה היא היתה נותנת לו ואיך היא היתה פותחת את האגרוף המבוהל לגלות לו שיש לו פנים כף יד רכה וקעורה לקבל ולתת,

בחוץ הודף אותה גל של חום, היא מזהה את האוטובוס מגיח בקצה הרחוק של הרחוב ומחישה צעדיה אבל הוא מהיר ממנה ומגיע לתחנה לפניה, התחנה ריקה והנהג בקושי עוצר וכבר ממשיך בדהירה, למי בא לפתוח דלתות אל השרב הזה, היא רצה אחריו ומנופפת בידה שיעצור וקולטת מבט אחד של רחמים מהמוכר שבפתח המכולת, אבל דווקא אז האוטובוס בולם בחריקה וממתין והיא עולה כולה מיוזעת ומתנשמת ובכל זאת בחיוך קטן של הכרת הטוב חולפת על פני האנשים שיושבים ופניהם נושקות בלא אהבה יתרה לבבואתם הלא-מאושרת שבשמשה, מתיישבת כהרגלה בספסל האחרון והריק לצד החלון שפונה אל כל מה שמעבר לרחוב הסואן, וקודם שתישא עצמה אל הנשקף לה מחוץ ומעבר, מבטה אינו מוותר על הרגל ישן, מכאיב ומענג כאחד, והוא משוטט על פני הנוסעים ומנסה בשלב ראשון לאתר את הזוגות שבתיבה, לא רק אלו הצעירים שאהבתם הטריה מקיפה להם עם עננת האפטר שייב והילת הפנים הזורחת, גם הזוגות הסמויים, אלה שהפכו לאחד וגם אם צלע מביניהם שקועה כולה בעיתון ובן-זוגה שקוע לא פחות ממנה בשיחה קולחת עם העומד לצידו, ברור מעבר לכל ספק שהם עשויים מקשה אחת שגם אם כבר אין בה הרבה תנועה טוב לה על מקומה, ובספסל אחר אלה שכבר יותר מדי שנים בהווית יחד חורקת, וגופם ופניהם וכל ישותם פונה זה מזה אפילו שגוויהם עוד מעט משיקים, ומעניין כמה זמן זה עוד יחזיק,

כשהיא מסיימת לבחון את אחרון הזוגות ומיכסות הערגה והחמלה הושלמו, ניצה כבר לא נאבקת במסע הבא של עיניה התרות אחר כל אותן ברות המזל שגופן ממתיק להן סוד של התחדשות והיא תמיד מזהה אותן גם כשהבטן רק מתחילה לתת בהן סימנים, כמעט אין נסיעה בלי אשה הרה ובקיץ היא כבר רגילה לצפות לשרשרת הרים, היא רואה עצמה עומדת למרגלותיהן, קטנה כמו נמלה שאין לה סיכוי להגיע לפסגות כאלה, אבל הפעם יש כאן רק בחורה אחת בסוף סופו של הריון, ניצה יודעת כי הבטן כבר מאד נמוכה ומתוחה להתפקע, פנים של ילדונת וידיים דקות שמקיפות שק של אושר, העיניים שלה עצומות אבל בעצם פקוחות פנימה ונראה שהיא מאד מרוכזת כל כולה אל תנועה עדינה שבתוכה, באיזו גסות האוטובוס פונה פתאום בעיקול הרחוב ומטלטל אותה, ניצה מתכעסת בשבילה וגם נבהלת כי הצעירה מקיצה בבת אחת מההתכנסות, נעמדת ולוחצת על הפעמון וצועקת לנהג שיעצור, מהר, היא צריכה ללדת, גם ניצה קמה ממקומה והנהג זורק מבט במראה האחורית לא בטוח ששמע נכון, היא אמרה ללדת או לרדת, אבל כולם כבר הבינו והם מזרזים אותו שיעצור, ירדו לה המים, מה היא תעשה עכשיו ואיך היא תגיע לבית החולים, קחי מונית גברת, את רוצה שנזמין אמבולנס, ומישהי שישבה לצידה ואולי מכירה אותה יורדת ביחד איתה ואומרת שהיא כבר תעזור לה, ועכשיו האוטובוס ממשיך בדרכו כאילו לא קרה שומדבר מסעיר, כאילו לא יָלד עכשיו מתוכו אשה יולדת, אלא שהנוסעים כולם מחייכים מאוזן לאוזן, אפילו מי שקודם היו כפופים וקודרים מזדקפים ומחפשים בעיניהם שותפים לשמחה, מתבדחים על היולדת-יורדת, ומזל טוב, מזל טוב, שיהיה לה בן זכר, מה זה משנה בן או בת העיקר הבריאות, תגידו, היא תזכה בחופשי-חודשי לכל החיים? וניצה כולה נפעמת, נסערת, מחליטה בליבה שאם אשה יולדת באוטובוס אז כל מי שישב איתה בנסיעה זוכה, לא בכרטיס אלא בסגולה ללדת,

כעת חיה מצטלצל לה שבר פסוק משיעור מקרא בילדות, כעת חיה יאמר לה הצדיק, ניצה נזכרת בשיחה המיוחלת ומתיישבת, ובאותו רגע גם מיישבת עצמה בדעתה שאולי לפני שתיסע הביתה מוטב שתיסע לכותל, כי מה את מתלהבת לי פתאום כל כך מאיש קדוש, מה זו קדושה את יודעת? במקום הקדוש כבר היית? היא שואלת את עצמה בקול פנימי אבל כזה שעובר בו חוט מרכזי שהיא מזהה בקלות כמגיע מאמהּ, ובכל זאת היא מחליטה, לכותל, זו תהיה ההכנה שלה לשיחה עם הצדיק, יותר טוב ממקלחת, כמו טבילה אולי, ומשהו בה נרגע קצת מהדחייה הנוספת של השיחה וגם מהמילה התקדשות שחולפת בה כמו רכבת קלה, במהירות הבזק אבל במנהרות עמוקות, מצליחה להותיר רישום חזק, ועכשיו היא מפנה את כל המחשבות שלה אל הכותל ומנסה קודם כל להיזכר מתי היתה שם בפעם האחרונה, זה היה כל כך מזמן למרות שהיא ירושלמית ולמרות שכבר שלוש שנים היא נוסעת לעבודה וממנה בקו שחולף למרגלות החומה ובאמת מתמיה איך אף פעם אחת לא חשבה לרדת באמצע, למרגלות שער יפו ולהיכנס בסוד העתיקות הזאת, בשירות הצבאי הייתי כאן פעם אחרונה היא נזכרת, באמת מזמן, באיזה סד"ח, החבר'ה הריצו בדיחות על הפתקים שהם יכתבו ויכניסו בין האבנים, כמו: אבא, עד מתי, או גנרל, הצבא בהלם קרב, ואיחולים לבביים ובקשות אישיות על הרס"ר הפלוגתי, אבל בסוף כמובן אפאחד לא כתב כלום ורק היא שדווקא רצתה מאד וברצינות לכתוב, לא הצליחה למצוא אף מילה ובסוף כשכולם התאספו רצה והגניבה בסדק אחד פתק לבן וריק ממלים, וזו היתה התפילה שלה,

הזיכרון הזה עכשיו, ביחד עם מראה החומה הגבוהה שמתייצבת מול העיניים ביציאה ממרכז העיר, פתאום גורמים לניצה איזה שיתוק ומחשבה מקנטרת באותו קול שלה-ולא-שלה עולה ומנקרת: ומה זאת תפילה את כבר יודעת, שאת הולכת לכותל? מה תעשי שם, תעמדי דום לזכר מילותייך האבודות, יש לך מלים בכלל, מילים שהן לגמרי שלך, רק שלך, אמיתיות ונובעות ישר מהלב? את יודעת להגיד לעצמך - לא לצדיק, לא למקום, קודם כל לעצמך - מה את רוצה ולמה זה כל כך חשוב לך וכואב ומה תוקע אותך כל כך הרבה זמן באותו מצב? וככה עם כל מלאכי החבלה החמודים האלה ניצה יורדת מהאוטובוס למרגלות שער יפו כבר בלי רצון ללכת לכותל אבל כן עם איזה רצון אחר, לא מוגדר, חמקמק, שמביט בה בעיני איילה מתוך השאלות השיפוטיות וכמו מזמין אותה, בואי, לאן, אחריי, ומלאך חבלה אחרון קופץ מהאוטובוס אחריה רגע לפני שהדלתות נסגרות לו על הכנפיים וקורא לעברה כשהיא מתחילה לצעוד בהיסוס על המדרכה המעלה אדים: אוף ניצה את כל הזמן מחמיצה את עצמך, קודם הצדיק, ועכשיו הכותל, ובכלל, את יודעת, זו ההתנהלות הרגילה שלך, מטרות ישנות נדחות מפני חדשות ואין לדבר סוף, אבל משהו בתוכה מתקומם, קורא נרגש, זו לא ההתנהלות הרגילה שלך, לא הפעם, הפעם זה משהו שונה, משהו קורה לך ואת צריכה מאד להקשיב ולדייק ולהיות עקשנית כמו שאת יודעת להיות עבור כל העולם אבל הפעם למען עצמך, אז אפילו שהיא לא מבינה מה פשר ההפכפכות הפתאומית שמושכת אותה, ממש מושכת אותה ברגליים משם לפה ומפה לאן, ואפילו שהיא נבוכה וחוששת, ניצה מקשיבה והולכת, הולכת ומקשיבה ואוזניה נמשכות אחרי קול אחד דק, יותר משהן כרויות אל צלצולי הדורמיציון ויותר משהן שואבות לתוכן את דבריו מלאי הלהט של מדריך התיירים, בצומת עם הכביש של הסינמטק (הוא עומד על אי התנועה הקטנטן וכל מי שיש לו חולצה אדומה מצטופף סביבו עד שהם נראים כמו רועה ועדרו שנקלעו בטעות לאמצע הכביש, וכמו רועה אמיתי הוא קורא בקול- נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם, דברו על לב ירושלים, וכאן הרמזור מתחלף לירוק והכבשים שועטות אל הגדה השניה, מותירות אותו מאחור תנ"ך ופה פתוחים) יותר מכל זה הולכת ניצה אחרי צליל דק שאינה יודעת מהו אבל היא מוכרחה להגיע עדיו, ולפיכך היא מושיטה את זרועה למונית הראשונה מולה וכשהיא אחוזה כל כולה בצליל הנוקב שאין רעש בעולם שיהסה אותו היא אומרת לנהג כמעט בהיסח הדעת: לשער הרחמים.

ודווקא כשהיא מגיעה, עומדת לגמרי לבדה על טיילת הקדרון השוממה ובידה העודף הזעום שהחזיר לה הנהג, שקלט אותה מיד, נתונה כולה בשרעפים, ולא שם מונה, רק בסוף הנסיעה נקב במחיר המופרך שלא היה לה כוח למחות נגדו, דווקא כאן במקום בו הצליל הדק הולך ומתעצם והיא כמו קרבה אל מעיין ממנו הוא בוקע ועולה, ובתוכה הכאב נקבץ מארבע כנפות להיות לה גוש חוסם בגרון; כאן היא מפנה את הגב אל השער, השער הכפול, השער האטום, ויורדת לאט ובזהירות אל ערוץ הנחל האכזב, שיש בו קברים ומערות עם פתחים אפלים, אבל היא יותר מפחדת מהכיוון הנגדי, מפחדת לא לרדת לכאן, לא ללכת בעקבות הלב, לחזור ולהיות מה שהייתה אתמול ושלשום והבוקר.

היא יורדת בינות לסלעים ושיחי הקוצים עד לנקודת הצליל, שלכאורה אין מה שמייחד אותה במראה מכל סביבותיה, מדרגה קטנה במדרון חלקלק שבה כבר לא רואים את הכביש אבל עדיין לא נמצאים ממש בתחתית הגיא, ורק שם, כשהיא יושבת ומסדירה נשימה ומרפה שרירים וגם מרשה לעצמה לכמה רגעים לעצום עיניים, ניצה שומעת איך ממש מתוכה עולה דק ומדוייק - צליל השקט. אין לזה הסבר היא חושבת, למה דווקא כאן ועכשיו, למה השקט פוקע בה מיתרים ומשחרר בכי ארוך וטוב, משחרר את הכעס, משחרר את העלבון, והיא מרשה לעצמה לבעוט אבנים קטנות למטה ולהעלות ענן אבק וגם לצעוק מילים שהיו בה ולא ידעה, אפילו מילים שרק שמעה והיא אפילו לא בטוחה מהן, מילים לא שלה אבל כל כך נכונות לה, כמו הסתר פנים וכמו גלות, ולתת להן להדהד אליה בחזרה ולשקוע, ובאות עוד מלים ועוד, והיא מרגישה קצת כמו נאור בהולדינג, היא מרגישה מוחזקת ומוגנת בזרועות נעלמות, ויש לה את החופש להשתולל וגם להירגע, היא נרגעת לאט בתוך החיק הרחום וחושבת, הסיפור הוא הסתר פנים, אבל סיפור המסגרת הוא חיבוק, היא מוחה את פניה ונושמת עמוק, הוואדי מתכהה למולה וקולות עדינים של צרצרים מצטרפים לצליל השקט שילווה אותה מעכשיו, כך לפחות נדמה לה כשמאחוריה היא שומעת, פתאום נדרכת, רכב גדול עוצר ונוסע כמה מטרים ברוורס, פנסים חזקים של ג'יפ צבאי מאירים לעברה וחייל רוכן מהחלון וקורא-שואל אותה אם הכל בסדר, כבר סיבוב שני שלנו ואת עדיין כאן, היא נחרדת שנצפתה אבל מחייכת ומנופפת בידה, החייל משיב חיוך והג'יפ ממשיך לנסוע, היא נזכרת בחיבוק ומרגישה שמה שקרה עכשיו זה חלק ממנו, והיא עולה בחזרה אל הטיילת ופניה אל שער הרחמים.  

ואפילו אם לא היתה מגלה ביומן שאותו ערב היה ערב ט"ו באב, ואפילו אם לא היתה חוזרת ממש עד הבית בטרמפ בג'יפ צבאי ליד מילואימניק בשם אלון שיש לו עיניים טובות ושביקש ממנה את המספר בסוף הנסיעה ושאל אם יוכל להתקשר, אפילו אילולא כל זה, ניצה חושבת - היא היתה חוזרת הביתה כפי שחזרה: קופצת את המדרגות שתיים-שתיים, נכנסת למקלחת חמה וארוכה-ארוכה, ומתבוננת בדיו הסגולה הנוזלת, במילת הצדיק הנשטפת מכף ידה עם המים.

• ביום פטירתו של רבי/ דפנה ארדינסט-וולקן
• חג השבועות של מרינה/ פנינה גפן
• סמטת גיטלי/ יוסי ריבלין
• ותגיענו למחוז חפצינו/ שרה סגל-כץ