אדון הסליחות - הבלוז היהודי של נסים קלדרון

בערב יום כיפור מתמלאים בתי הכנסת בהמוני מתפללים שבאים לשמוע את הפיוט המרגש "כל נדרי". אבל בתפילות הימים הנוראים משובצים עוד עשרות פיוטים מרגשים. בפרויקט "הפיוט שלי" של ynet ואתר "הזמנה לפיוט" יציגו אמנים, אנשי ציבור ורבנים את הפיוט החביב עליהם. פותחים: פרופ' נסים קלדרון והרב מנחם פרומן. 

הפיוט שלי:

• דב אלבוים והרב ישראל מאיר לאו 
• ששי קשת ורובי ריבלין
  

פרופ' נסים קלדרון - אדון הסליחות

בתקליט הראשון של "נקמת הטרקטור" מתחיל "אדון הסליחות" כמו רעם של צלילים שמכה באוזן בעוצמתו, אבל לא במשמעותו. האוזן לא שומעת לא "אדון" ולא "סליחות". היא שומעת אנרגיה: תופים מהירים וסינטסייזר עם צליל אלקטרוני מתכתי. ואז נשמע צליל אלקטרוני אחר, שמזכיר הרבה מים שנשפכים. ורק בסוף מפל הצלילים הזה מתחילה גיטרה חשמלית חזקה לנגן- מהר מאוד - את "אדון הסליחות, בוחן לבבות". רק אז מבינה האוזן שיש כאן פיוט דתי. וגם זה בתנאי שהמאזין מביא את המילים מעצמו, מזכרונו. לאורך השיר כולו מנגנים "נקמת הטרקטור" רק את הלחן של הפיוט, בלי המילים בכלל. ולאורך השיר כולו הם בורחים מן הלחן המסורתי, וחוזרים אליו, ושוב בורחים ושוב חוזרים. 

גדלתי בבית חילוני קנאי, ובית כנסת היה בשביל אבי כמו עבודת אלילים שהוא שנא. אני עצמי לא שונא, אבל כופר מוחלט עד היום. אבל הבית היה צמוד לבית הכנסת של שכונת הבולגרים "תל-ברוך" וביום הכיפורים, כך שאפילו ילד שאכל ארוחה טובה לא יכול היה להימלט מ"אדון הסליחות". שרו את זה שוב ושוב שוב. זה נכנס לי לאוזניים. לכן, כששמעתי את "נקמת הטרקטור" הגבתי חזק. הם אמרו לי משהו חשוב על הילדות שלי, וגם על הבגרות שלי - על הבית המאוד חילוני שהיה לי ויש לי, ועל יום הכיפורים שתמיד יהיה ליד הקיר של הבית היהודי, אפילו החילוני ביותר. פשוט מכיוון ש"אדון הסליחות" ליווה את אבות אבותי, גם אם אני עצמי הפסקתי להאמין בו.

אבי בללי וחבריו ניגנו את הפיוט הזה ב-1990, הרבה לפני שהגיע אלינו הגל הגדול של הפיוטים המולחנים. והם נתנו בשיר הזה, בעוצמה ובשכל, את כל הסיבוך הזה שהוא החיים שלנו, והוא המוזיקה שלנו. אני אוהב את "אדון הסליחות" של נקמת הטרקטור כי הם אומרים בו: אין לנו בלוז ישראלי ישן ואנונימי, אבל אולי יש הרחק מאחורי גבינו איזה צליל יהודי ישן שהוא, בשבילנו, כמעט בלוז. והם אומרים עוד שיש לנו היום חילוניות ישראלית שאיננה פחות חזקה מאשר אלפי שנים של דתיות יהודית. טוב לי לדעת שאם פורץ פיוט דתי אל תוך החילוניות שלי, הוא פורץ יחד עם סופת הגיטרות של לד זפלין, ויחד עם המורכבות המוסיקלית אבי בללי, ולא עטוף בעטיפה של קדושה.

אגב, "נקמת הטרקטור" לא הפסיקו להתפתח ולהפתיע. שש שנים אחרי התקליט הראשון, הם הוציאו תקליט הופעות בשם "מטבח אקוסטי". הפיוט מופיע גם שם. אבל עם מנדולינה מתוקה, ופתאום גם עם שורה של טקסט.

לפני שבוע היה בללי בבאר שבע. מישהו ביקש ממנו את "אדון הסליחות". הוא פרש זרועות ואמר "איך אני יכול לנגן את כל הרעש הזה לבד?" ואז הוא אמר, "אתם יודעים מה, דווקא מתחשק לי". והוא ניגן את השיר שקט שקט, רק עם גיטרה אקוסטית. רעד עבר בי.

הרב פרומן - במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה

לפיוט הזה יש כוח לעורר אצלי התרגשות. זהו פיוט-הסליחה שנאמר "תחילה" - כלומר: בלילה הראשון של אמירת הסליחות (לפי מנהג אשכנז) שהוא מוצאי שבת-מנוחה. הנה שוב חזרנו אל אמירת הסליחות. הנה קיבלנו עוד שנת-חיים. שוב קיבלנו את מתנת-החיים להתכונן לקראת עוד ראש שנה חדשה.   

אבל בעצם מדוע המנהג שלנו הוא להתחיל תמיד את אמירת הסליחות דווקא במוצאי שבת-מנוחה? בשבועות האחרונים של השנה הזאת עלה בדעתי הסבר חזק מאוד: מפני שהסליחה תלויה במנוחה. בשנים שעברו חשבתי שלקראת יום הדין (ראש השנה) ויום הסליחה (יום הכיפורים) צריך לעשות תשובה. צריך להתעורר (על-ידי השופר של אלול ושל ראש השנה) ולהתחיל לעשות. לצאת מן השגרה והעצלות והריפיון, ולקחת את עצמי בידיים - לתקן כל מיני קלקולים בעולם שלי. בוודאי גם זה נכון. אבל השנה אני חושב יותר שצריך להרים את הידיים בתפילה. להרים את הידיים כדי לקחת את המתנות שבוראי נתן לי.

ההתחלה היא במנוחת השבת. לא פעם חשבתי לי מדוע בכל ארבע התפילות של השבת שיא הבקשות הוא "וינוחו בם ישראל מקדשי שמך"? מדוע ישראל נקראים "מקדשי שמך" דווקא בשבת? הרי החינוך במקום שלי, שהוא הציבור הדתי-לאומי, הוא שמקדשים את השם דווקא בעשייה אינטנסיבית- בבניין הארץ, בפעולה בולטת למען החברה, בצבא ובמיוחד במלחמות. ואילו בשבת לא בונים ולא עושים. שבת שלום. בסוף השנה הזאת התחדש לי (בעקבות לימוד בספרו של מורי וידידי יודל'ה, הידוע בציבור בשם "פרופסור ליבס", על סוד היצירה): אולי דווקא בשבת מתקדש שמו של הבורא מפני שאנו שובתים ונחים ולא מפריעים במעשינו.

השבת היא כידוע זכר למעשה בראשית. וכמו שלא היינו פעילים בבריאת העולם – כך בשבת. אבי מורי ז"ל היה מספר לי שבבית-המדרש של נעוריו, בחסידות גור, היו נוהגים

לשיר: "לא ללמוד! לא להתפלל! רק לא להרגיז את רבונו של עולם!". בשיאה של השבת, בשעת מנחה שהיא עת רצון וחסד, אנו מודים למי שיצר אותנו ונותן לנו את ימי חיינו: "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת... מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה, והשקט ובטח. מנוחה שלמה שאתה רוצה בה". ומתוך המנוחה – הסליחה, הפיוס עם אבינו שבשמים.

מנוחה: לצאת מן המתח של העשייה. להרפות, להרפות. להפסיק להסתכל ולבחון את עולמנו המורכב והמסובך ולהסתכל כלפי מעלה אל השמים הבהירים ואל האוויר הצלול. סליחה: מעשינו נעלמים ונמחקים, ספינת חיינו עוזבת את מאבקיה המאומצים לנווט בים הסוער וחונה בחוף הסליחה. הסליחה הגדולה. במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה. 

• באתר הזמנה לפיוט תוכלו למצוא 29 ביצועים של "אדון הסליחות ". גמר חתימה טובה.