התיאוריה שכבשה את המגילות
הלילה הארוך של סוקניק, החוקרים הכריזמטיים והציפיות הדתיות של הקהל הרחב. כך השתלטה (בקלות, במהירות ובאלגנטיות) תיאוריה "סקסית" אחת על התגלית המסעירה ומעוררות המחלוקת של מגילות מדבר יהודה
תגליות ארכיאולוגיות גדולות יוצרות מיתוסים מפוארים וחשיפת מגילות קומראן במדבר יהודה היתה תגלית דרמטית במיוחד. חלפו יותר משישים שנה מאז הגילוי והסערה סביב המגילות נמשכת ולעיתים אף גוברת.
ההתרגשות אינה אקדמית בלבד. בסיפור המגילות מעורבים רגשות, אינטרסים, שיקולים דתיים ורמזים מיסטיים. כמו בסיפור "קללת הפרעונים" המפורסם גם גורלם של אחדים מחלוצי מחקר המגילות הגנוזות היה מר – כמה מהם סיימו את חייהם כאלכוהוליסטים ואחרים אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים. התפתחויות של החודשים האחרונים כוללות חילופי האשמות בין חוקרי מגילות בני זמננו, שעשויות להוביל למשפט פלילי מתוקשר בארה"ב. מחקר המגילות הגנוזות ממדבר יהודה מהווה תחום לימוד מסעיר ודרמטי, שילוב יוצא דופן של למדנוּת מבריקה עם רעיונות מופרכים, של קנוניות, סקנדלים, יצרים ומזימות. שילוב רב-עוצמה זה לוכד ברשתו את החוקרים, התקשורת והציבור הרחב כאחד.
קשה להפריז בגובה הציפיות שנוצרו עם הגילוי. חשיפת המגילות הוכתרה על-ידי רבים כַּתגלית הארכיאולוגית המרעישה ביותר של המאה ה-20. בפעם הראשונה נחשפו עדויות המאפשרות להאיר באור חדש וישיר את אחת התקופות ההיסטוריות החשובות ביותר בתולדות התרבות המערבית – המאה שבה נולדה הנצרות והסתיים המרד היהודי בכיבוש הרומאי של ירושלים בחורבן בית המקדש. מדובר בתקופה שעיצבה את שתי התנועות הדתיות המרכזיות בתרבות המערב: הנצרות והיהדות הרבנית.
הבהלה למגילות
באביב 1947 גילה באקראי הרועה הבדואי מוחמד א-דיב משבט תעמרה גווילים עתיקים טמונים בכדים במערה במדבר יהודה, סמוך לחירבת קומראן שלחופו הצפון-מערבי של ים המלח. מספרים כי אחת העיזים נלכדה במערה, ובניסיון החילוץ גילה א-דיב את המגילה הראשונה.
גילוי זה הוביל ל"בהלה למגילות" של בדואים וארכיאולוגים כאחד. עד לשנת 1956 התגלו מגילות בעשר מערות נוספות: אחדות מהן נשתמרו כמעט בשלמות ובאורך מלא (כשישה-שבעה מטרים) ולצידן עשרות-אלפי פיסות וקטעים נוספים. רוב הטקסטים היו כתובים בדיו, על צידן השעיר של יריעות עוד דקיקות. למרות שרבות מהן השתמרו להפליא בתנאי היובש המדבריים, עדיין מדובר בשונות רבה בדרגת השימור ובאורכם של הקטעים.
כיום אנו יודעים שמכלול הקטעים שנמצאו מייצג למעלה מ-900 ספרים המשתייכים לכ-300 חיבורים שונים, שרבים מהם נשמרו במספר עותקים. כ-200 טקסטים מתוך המכלול הם חיבורים תנ"כיים, המקדימים באלף שנה לפחות את כתב-היד המקראי העברי הקדום ביותר שהיה ידוע עד לגילוי המגילות. הטקסטים האחרים אינם מקראיים. רובם המכריע כתוב בעברית, והשאר בארמית וביוונית; רוב החיבורים הלא-מקראיים לא היו מוכרים לפני גילוי המגילות.
תוכנן של מגילות אלה חושף תמונה של עדה רדיקלית, קנאית ומתבודדת, אשר תויגה באופן מיידי כבעלת מאפיינים כיתתיים. כך למשל, מגילת "סרך היחד" מכילה תיאורים מפורטים של טקסי הקבלה לעדה, של חיי השיתוף שלה, על הסעודות המשותפות וטבילות ההיטהרות התכופות, של קוד העונשין שהנהיגה למקרים של הפרת כללים ועבירות משמעת, וכללים רבים נוספים.
במגילת "מלחמת בני אור בבני חושך" מפורטות הוראות למלחמת קץ הימים, שתימשך ארבעים שנה ואשר בה יילחמו אנשי העדה, שהם "בני האור", באויביהם "בני החושך". החיבור מתאר את הציוד הצבאי, מבנה הגייסות, תוכניות הקרב וחוקי הלחימה, ומפרט את תפילות המלחמה שנערכות על-ידי "כהן הראש".
חיבור נוסף שנמצא במערה 1, "פשר חבקוק", הוא דוגמה ראשונה לסוגה ספרותית שלא היתה מוכרת עד לגילוי המגילות. הפשר פותח בציטוט מדויק של פסוקים מהתנ"ך ובהמשך, בניסיון להראות כיצד התגשמו דברי הנבואה המקראיים, הוא מפרש-דורש את הטקסט המצוטט תוך שהוא קושר אותו למציאות ההיסטורית בת זמנו של מחבר הפשר, וכן לעיקרי האמונה ולתפישת העולם של בני העדה. כפי שמתבטא אחד מחוקרי המגילות הידועים, הישועי ג'וזף פיצמאייר, "מדובר אפוא בחיבור כיתתי מובהק, שלא היה נפוץ אף בקרב חוגים יהודיים שמחוץ לעדה זו. הפשר נכתב מתוך שכנוע שדבריו של הנביא הקדום מתייחסים לא רק לזמנו שלו, אלא לחייה של העדה הזאת".
בעולם הנוצרי רגשו הרוחות. הטקסטים עשויים היו להעיד על נקודות ההשקה הרגישות שבין קהילת כותבי המגילות לבין הנוצרים הראשונים ועל התקופה בה התפצלה הנצרות מהיהדות. בעולם היהודי, לעומת זאת, ניעורו ציפיות שנגעו לפוטנציאל הגלום במגילות – בעיקר בשל הסיכוי למלא חלק מ"החור השחור" בן מאות השנים שנפער במקורות הכתובים עברית למן ספרי המקרא האחרונים ועד לספרים החיצוניים ולספרות המשנה והתלמוד.
כמו בכל תחום מדעי, תגלית ארכיאולוגית מחייבת תיאוריה ופרשנות. ממצא ארכיאולוגי, חד ככל שיהיה, אינו "מדבר בעד עצמו". גם כשמדובר בטקסטים, חייבים החוקרים למקם את הטקסט בהקשר תרבותי, חברתי והיסטורי בעל משמעות. אף היום, אחרי יותר משישה עשורים של מחקר אינטנסיבי, ולאחר שהמפעל האדיר – ועתיר השערוריות – של פרסום כל הטקסטים הושלם, נותרו רבות מן השאלות הסובבות את המגילות בגדר חידות בלתי פתורות והתיאוריות שהוצעו לפתרונן שנויות במחלוקת.
מי חיבר את המגילות? האם וכיצד קשורות המגילות לאתר קומראן שנחשף סמוך למערות? מהו אתר קומראן ומי בדיוק התגוררו שם? לאיזו כת היו שייכים כותבי המגילות (או חלקם)? אלה רק מקצת מסדרת השאלות הנוגעות גם במקבץ של רעיונות מופשטים – טוהרה, עוני, משיחיות, אחרית הימים, גזרה קדומה – שהיתה להם השפעה מרחיקת לכת על הנוצרים הראשונים, ולפיכך הם בעלי משמעות תרבותית אדירה להיסטוריה של התרבות המערבית. התשובות לשאלות חשובות אלה דורשות תיאוריה מקיפה על סיפור המגילות ואופיין.
התזה המובילה: התיאוריה הקומראנית-איסיית
התיאוריה המרכזית השולטת במחקר המגילות הגנוזות מימיו הראשונים, והנוגעת למוצאן העלום של המגילות, ידועה כהיפותזה הקומראנית-איסיית. היפותזה זו קושרת קשר הדוק בין שלושת קודקודי המשולש מגילות-איסיים-קומראן. התיאוריה מבוססת על שתי קביעות פשוטות אך מכריעות: 1. המגילות שהתגלו ב-11 המערות שבאזור ים המלח היו שייכות לבני עדת האיסיים. 2. מרכז החיים האיסיי היה באתר חירבת קומראן הסמוך, אשר תפקד כמרכז קהילתי-דתי.ראויה לציון המהירות שבה התנסחה והתקבלה התיאוריה המרכזית. לפי הגרסה המיתולוגית המקובלת, חלפו רק שעות ספורות מרגע שקיבל הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק את הגווילים הראשונים לידיו עד שניסח את עקרונות התיאוריה המרכזית. זה קרה באישון לילה, בכ"ט בנובמבר 1947, ליל ההצבעה באו"ם על אישור תוכנית חלוקת ארץ ישראל.
הגווילים שהובאו לביתו היוו מדגם מוצלח של ארבע מתוך שבע המגילות הראשונות שנמצאו במערה 1. מייד כשקרא לראשונה מספר פסקאות מהמגילה הראשונה, שלימים תיקרא "סרך היחד", העלה סוקניק את ההשערה המזהה את מחברי המגילה עם כת האיסיים. השערה זו התפשטה חיש קל והתקבלה מייד וללא עוררין כהשערה מוסמכת, אשר חלה למעשה גם על שאר המגילות שנתגלו במערה 1.
כך נתקבע גרעינה הקשה של ההיפותזה הקומראנית-איסיית השולטת בחקר המגילות עד היום. המיידיות של האבחנה, כמו גם הקלות בה התקבלה, ראויות לציון במיוחד בהתחשב בעובדה שהתווית "איסיים" אינה מוזכרת ולו פעם אחת במגילת סרך היחד או במגילה אחרת כלשהי שבאוסף.
סוקניק, אביו של המצביא, המדינאי והארכיאולוג יגאל ידין, היה ללא ספק מומחה בתחומו ואוטוריטה ארכיאולוגית ראשונה במעלה, מה שעדיין אינו מסביר לחלוטין את המהירות שבה התקבלה התיאוריה על דעת הכל. ההסבר שהציע תאם ככל הנראה מערך שלם ורחב של אינטרסים, אמונות, רגשות וציפיות, שאִפשר קונסנזוס עולמי בקבלת התיאוריה.
יש להודות שהעדות הראשונית שהובילה לזיהוי היתה מרשימה. ישנו דמיון-שטח בולט ויוצא דופן בין התיאורים של כת האיסיים שנמסרים לנו בכתביהם של ההיסטוריונים בני המאה הראשונה (יוספוס, פילון ופליניוס) לבין תוכנן של הפסקאות מתוך סרך היחד, שאותן קרא לראשונה סוקניק באותו לילה היסטורי.
הדמיון נוגע לשורה ארוכה של מאפיינים של ארגון החיים הקהילתי, עיקרי האמונה והתנהלותה של הכת. כך כתב ידין, לאחר שהביא בהרחבה את תיאוריו של יוספוס את כת האיסיים: "הנה כי כן רבים הם העניינים המתאימים בזהותם לאלה שלמדנו על מנהגי הכת. האיסיים נזורו מתענוגי בשר וראו בכיבוש היצר מעלה גדולה. הם מואסים בחיי עושר... בשבתם לסעוד יעשו כן בטכס מיוחד והכהן הוא שמנהל את טכס הארוחה...אין החברים החדשים המצטרפים לאיסיים מתקבלים לחבורה אלא לאחר שעברו תקופת ניסיון מסוימת, כפי שלמדנו בסרך היחד".
כיצד מתקבלת תיאוריה מדעית?
מהפרספקטיבה של הפילוסופיה של המדע, המהירות בה הוכרזה התיאוריה הקומראנית-איסיית באותו לילה דרמטי אינה מהווה בעיה יוצאת דופן, ואין בסיפור כשלעצמו כדי להטיל דופי בתיאוריה. הבחנה חשובה לענייננו כאן היא זו שבין הֶקשר הגילוי - הדרך שבה צצה היפותזה מדעית והֶקשר הצידוק - הדרך שבה מוכחת התיאוריה ומתקבלת. ניתן להגיע להשערה מדעית בדרכים שונות ומשונות. התהליך שבו אדם מגיע לידי גילוי של תיאוריה מדעית הוא סובייקטיבי במהותו ויכול להיות חפוז, מקרי, הזוי, טיפשי, מושפע ממשאלות לב, או תולדה של אידיאולוגיה או של אמונה תפלה.
עצם העובדה שתיאוריה מתגלה למישהו בחלום הלילה אינה ערובה לאמיתותה – אך בה בעת אין בה ערובה לכך שהיא הבל הבלים. השאלה האם בתיאוריה המוצעת יש ממש אם לאו, היא שאלת צידוקה של התיאוריה, אישושה או אימותה – וכאן הסיפור הוא אחר לגמרי. ההעמדה של היפותזה למבחן צריכה להיעשות בכפיפות לאמות-מידה נוקשות ומוסכמות על כלל חברי הקהילה המדעית; היא צריכה להיות אינטר-סובייקטיבית וחפה מכל אידיאולוגיה או אג'נדה.
לפיכך, לענייננו, בעובדה שהפסקאות שפענח סוקניק בליל הכ"ט בנובמבר הזכירו לו מניה וביה את הפסקאות המקבילות מספרו של יוספוס מלחמת היהודים ברומאים, כמו גם בעובדה שהמדובר היה בפסקאות מקריות וספורות בלבד ושהכל התרחש במהירות, אין כדי לפסול את ההשערה שניסח בו-במקום לפיה המגילות הן איסיות. אך מה הן ההוכחות המספקות שיהיה בהן כדי לשכנע קהילה מדעית שלמה שהתיאוריה נכונה? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
הפגמים והבעיות בתיאוריה המרכזית
התיאוריה המרכזית הקושרת את המגילות לאיסיים ולאתר קומראן קנתה לה מעמד יוצא דופן מן הרגע שבו באה לעולם. התיאוריה משמשת כתיאוריה של ברירת מחדל מחקרית: כל עוד לא הוכח אחרת, תיאורית איסיים-קומראן נתפשת כתיאוריה השולטת והסמכותית ביחס לשאלת מקור המגילות. במילים אחרות, אלא אם תיאוריה אחרת כובשת אותך לחלוטין, אתה נשאר עם תיאוריית איסיים-קומראן, גם אם אתה חושב שיש בה בעיות ופגמים או שהיא אינה אטרקטיבית במיוחד.
ואכן בתיאוריה המרכזית יש בעיות ופגמים שאין לטאטאם הצידה רק בשל הנחרצות או הכריזמה של תומכיה. הנה כמה דוגמאות:
למרות נקודות דמיון בולטות בין מה שיוספוס מספר לנו על האיסיים לבין מה שחלק מהמגילות מספרות לנו על קהילת המגילות, קיימים גם פערים שקשה ליישבם. למשל, אם האתר אכן שימש כמרכז דתי של כת האיסיים במשך יותר ממאה שנים, איך נסביר את העובדה שיוספוס לא מתייחס בכתביו ליישוב איסיי כלשהו לחופי ים המלח? ואיך נסביר את העובדה שכאשר יוספוס מתאר את האיסיים, הוא אינו מזכיר את הרעיון של "גורל קבוע מראש", שהוא מיסודות האמונה של קהילת המגילות?
בעיה קשה נוספת קשורה ללוח ולפולחן. לפי הכתבים שהתגלו, השתמשה קהילת המגילות בלוח שנה שמשי שיצר הפרדה חדה בינה לבין רוב הקהילה היהודית שהשתמשה בלוח שנה ירחי וציינה לפיו את החגים היהודיים, לרבות יום כיפור. מכאן משתמע שקהילת המגילות סעדה ביום שהינו יום צום עבור יהודים אחרים (ולהיפך). בתיאוריו של יוספוס את כת האיסיים, הוא אינו מזכיר כלל עובדה מכרעת זו.
ולבסוף, אם אנו מניחים קשר בין המגילות לאיסיים, איך נסביר את העובדה שהמונח "איסיים" לא מוזכר ולוּ פעם אחת בכל קורפוס המגילות?
גם בצד הארכיאולוגי ישנם סימני שאלה. הארכיאולוג רולנד דֶה ווֹ, החופר הצרפתי הדגול של קומראן שניהל את החפירות באתר בין 1951 ל-1955, מודה ש"היעדר ודאות מרחף מעל כל הממצאים הארכיאולוגיים שאנו עשויים לגייס על-מנת לבסס את הקביעה שהקהילה בקומראן היתה איסיִית באופייה". הוא מציע טענה צנועה יותר, לפיה "אין שום דבר בממצאים (הארכיאולוגיים) שסותר היפותזה כזו".
עם זאת אין ספק שדֶה ווֹ היה להוט לפרש את ממצאיו הארכיאולוגיים לאור הטקסטים של המגילות, ונחוש לבסס את ההשערה כי אתר קומראן שימש מרכז של כת דתית שקיימה חיים קהילתיים. דוגמאות לכך הן התייחסותו המתפתלת של דֶה ווֹ למגדל המבוצר (ביישוב של קהילה שהיתה אמורה להיות שוחרת שלום) ולַגילוי של שלדי נשים בבית הקברות הקומראני (של קהילה שהיתה אמורה להיות של נזירים בלבד), כמו גם לגילויים באתר של "חפצים מגדריים" (חפצים כמו כִּישוֹר או חרוזים ששימשו והיו בבעלותן של נשים בלבד ולפיכך מעידים על נוכחותן של נשים באתר).
בעיות אחרות מעוררת התייחסותו של דֶה ווֹ לשברים של זכוכית יקרה שנמצאו בַּמתחם (של קהילה שהיתה אמורה להיות סגפנית), ולמקרה החידתי של סרך הנחושת (מגילה עשויה נחושת שחרוטה בה רשימת אוצרות, והיא מפרטת את מקום מחבואם של אוצרות אלה).
הפילוסופיה של המדע מתארת דרכים שונות של הצדקת תיאוריה מדעית או החלפתה בתיאוריה אחרת. המצב הסטנדרטי הוא מעין שוּק חופשי של תיאוריות מתחרות, שלכל אחת מהן עדויות המאששות אותה ותומכות בה במידה כלשהי. מצב זה כולל גם קריטריונים שקובעים כיצד אמור להשתנות יחסנו לתיאוריה עם גילויים של ממצאים חדשים, מאששים או מפריכים, ומתי נוצר משבר חריף עד כדי צורך במהפכה מדעית. שליטה של תיאוריה בתחום מדעי כ"ברירת מחדל" אינה חלק מן התפיסה הנורמטיבית במדע.
במחקר המגילות מתקבל הרושם שלא חשוב כמה תיאוריות או רעיונות חלופיים יעלו, התנאי לעבור לתיאוריה חדשה הוא הוכחה מעל לכל ספק באמיתותה. כדי שתאמין, למשל, שאתר קומראן היה אחוזה חקלאית ולא מנזר, תצטרך להציג עדויות התומכות מעל לכל ספק בתיאוריית האחוזה. אם העדויות אינן מושלמות, אתה נשאר עם התיאוריה של המנזר כברירת מחדל.
תיאוריות חלופיות
רבים קראו תיגר על התיאוריה המקובלת. תיאוריות אלטרנטיביות נאבקות זו בזו בנוגע למוצאן של המגילות ובנוגע לאופיין של חורבות קומראן. למרות ההבדלים הרבים ביניהן, התיאוריות האלטרנטיביות מסכימות כולן על נקודה אחת: הן שוללות כל קשר בין האתר בקומארן לבין המגילות.
החוקרים הללו לא מתרשמים במיוחד מהקירבה של המערות שבהן התגלו המגילות לחורבות קומראן (חלק מהמערות רחוקות עד כדי שני קילומטרים מהן) והם לא מקבלים את הפרשנות המקובלת שהאתר היה מרכז של כת דתית.
אשר למגילות, ההסבר החלופי המרכזי הוא שהן נשלחו למדבר מירושלים. הטענה היא שהמגילות הגיעו מכמה ספריות בירושלים - אולי אפילו מספריית בית המקדש - ושהן נשלחו בחיפזון למסתור ולהצלה במערות הנידחות במדבר יהודה כאשר הלגיונות הרומיים התקרבו לירושלים ממש לפני חורבנה הסופי בשנת 70 לספירה.
ואשר לאופיו של אתר קומראן, יש לפחות עשר תיאוריות נוספות לפיהן הוא היה אתר צבאי, בית נופש אריסטוקרטי, מרכז תעשייתי, תחנה לגביית מיסים, אחוזה חקלאית, פונדק דרכים, בית מלאכה לייצור כדים ועוד. המשותף לפרשנויות החלופיות האלה הוא התפישה כי האתר מילא פונקציה ארצית, חפה מכל אופי דתי או רוחני. כולן קוראות תיגר על הרעיון שקומראן היה מרכז של קהילה יהודית קדומה שקיימה אורח חיים נזירי פרוטו-נוצרי. לַהכרעה במחלוקת על טבעו האמיתי של האתר יש השלכות מרחיקות לכת שיכולות לשפוך אור על תקופה שהשפיעה עמוקות על התרבות המערבית.
התיאוריה האיסיית עדיין שולטת
כפי שהתברר, "כת" התיאוריה המרכזית היתה חזקה מכל מתחרותיה. חלק מהסיבות לכך אינן מדעיות טהורות, והצלחת התיאוריה נובעת משילוב נדיר של לפחות ארבעה גורמים: 1) חוקרים כריזמטיים להפליא שקידמו את התיאוריה בימיה הראשונים. 2) להיטות חובקת-כל בַּציבור הרחב, במיוחד בעולם הנוצרי והיהודי, להאמין לסיפור האיסיי. 3) קורפוס עשיר של טקסטים (המגילות), שאכן מתאר קבוצה הדומה לזו המתוארת בסיפורי יוספוס על האיסיים. 4) אתר ארכיאולוגי ייחודי ואניגמטי (קומראן), שממוקם סמוך למערות ושמהותו לא ברורה.
אי אפשר להמעיט מתרומתם של החוקרים הראשונים לקידום התיאוריה המרכזית. דֶה ווֹ, ידין וסוקניק היו חוקרים בעלי אישיות כובשת וכריזמה מחקרית ייחודית. עליהם יש להוסיף את הסופר והמבקר הספרותי אדמונד וילסון שהשפעתו, ככל שהדבר נוגע לציבור הרחב בעולם הדובר אנגלית, היתה חשובה לא פחות: וילסון כתב סדרת מאמרים אודות המגילות שהתפרסמה בביטאון היוקרתי The New Yorker, ולאחר מכן פרסם את ספרו רב-המכר משנת 1955 המבוסס על סדרה זו. לספר היתה השפעה אדירה.
דרך ספרו של וילסון נחשף לראשונה קהל קוראים דובר-אנגלית רחב לסיפור המגילות הגנוזות. וילסון, שנכבש לחלוטין בקסמם של דֶה ווֹ וידין, קנה ללא עוררין את גרסת איסיים-קומראן של סיפור המגילות, וסייע לחקוק אותה בנפשם של אנשים רבים. אין ספק, כי עבודה ספרותית לא-מדעית זו תרמה רבות למעמדה הייחודי של תיאוריית איסיים-קומראן כתיאוריית "ברירת המחדל" הגדולה.
לַקשר בין המגילות לַאיסיים יש כוח פיתוי כובש. בייחסנו את המגילות לַאיסיים, אנו מגיעים קרוב ככל האפשר לזיהוי ולהבנה של החוליה המקשרת בין היהדות לנצרות. עובדה זו ודאי הילכה קסם על רבים, ממש כשם שהבהילה אחרים, בפרט בקרב הנוצרים האורתודוקסים השמרנים יותר, הטרוּדים בשימור ראשוניוּת מסרו של ישו. לקשר האיסיִי יש כוח משיכה רב-עוצמה – דתי, רומנטי ואוטופי; אף אחת מהתיאוריות האחרות לא יכולה להתחרות באטרקטיביוּת הזו.
בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, חוקרים כגון נורמן גוֹלבּ, רוברט דונסיל ופאולין דונסיל-ווט, יזהר הירשפלד, אלן קראון ולנה קנסדייל, מייקל ווייז, יצחק מגן ויובל פלג יצאו בתוקף נגד הטיעון הארכיאולוגי של היפותזת איסיים-קומראן, והציעו תיאוריות חלופיות. הם הצליחו ליצור סדקים בתיאוריה המרכזית וחשפו את חולשותיה, אבל לא הציגו תיאוריה חלופית קוהרנטית בעלת עוצמה דומה.
בתוך כל זאת, מצאה בשנים האחרונות התיאוריה הקומראנית-איסיית דרכים ממולחות לשלב בתוכה כמה הנחות מן התיאוריות שקראו עליה תיגר. וכך, כשהיא משודרגת ומותקנת מחדש באופן מתוחכם, ממשיכה התיאוריה לשלוט במחקר המגילות הגנוזות. אם לא יתגלו לפתע עדויות חדשות ודרמטיות שיחוללו מהפכה בַּתחום, נראה כי הפרשנות שנתן סוקניק בערב בו קיבל לידיו את המגילות הראשונות לבדיקה תמשיך להיות הפרשנות המוסמכת והמוסכמת על רוב החוקרים – ולמיטב שיפוטי נכון שכך.
הכותבת היא פרופסור לפילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית. הכתבה התפרסמה בגיליון האחרון של כתב העת "אודיסאה "
לפנייה לכתב/ת 
