גברים ישראלים, מה לעזאזל הם לובשים?

אני לא יודעת אם יצא לכם פעם להסתובב במועדונים מפוקפקים, אבל לי יצא לא פעם ולא פעמיים למצוא את עצמי במועדון מפוצץ, להקשיב לצלילי הבס שחודרים הישר לתוך המוח רווי האלכוהול שלי ולנסות בכל הכוח לנסח משפט בעל דקדוק עברי תקין. משהו פשוט כמו "אני צריכה מונית לאזור הבימה". איכשהו בסוף אני תמיד מוצאת את עצמי תוהה על סוגיות שברומו של עולם.

אני משעינה את עקב הסטילטו על קיר הבטון החשוף, מהדקת את השיער, מוציאה את קופסת הסיגריות מתיק הקלאצ'-וינטג' המתפורר שלי ומחפשת בעיניי את הסלסיצ'ון המשובח ביותר לבקש ממנו אש. בדיוק ברגע המכריע הזה צץ במוחי צירוף המילים: "גברים ישראלים". תודו שזה צירוף מילים מצחיק, עוד לפני שאמרתי מילה. גברים ישראלים, מה הם לובשים? זוהי קושייה שמטרידה אותי בכל ימות השנה (יש לקרוא את זה בהטעמה הנכונה: גברים ישראלים, מה לעזאזל הם לובשים?)

נהוג לומר שלנשים קל יותר להתלבש. יש מגוון רחב יותר של אפשרויות ובגדול

 ידוע מראש מה עובד הכי טוב. מחשוף בעומק כזה או אחר (עם דגש על עמוק), שמלה בגובה כזה או אחר (עם דגש על קצר), עקבים בגובה כזה או אחר (עם דגש על גבוה). נכון, זאת הכללה גסה, אבל אם בודקים מה עובד לאורך העשורים מגלים את אחד מהאלמנטים הנ"ל. מה שאומר די בפשטות שאם יש לך גוף נחמד וטעם נורמלי, סביר להניח שתצליחי לארגן לעצמך לוק טוב ונעים לעין.

חשוב לציין גם שאחת הסיבות שלנשים "קל" יותר להתלבש היא העובדה הברורה שלרוב הגברים יש סטנדרט נמוך בכל מה שנוגע לנשות פיק-אפ, ובפרט שגברים ישראלים לא שמים לב למה לובשת הבחורה שאיתה הם מדברים. זה מרסק, מרטש, מרצץ, מצער וממש שובר את ליבי, הידיעה שאני לא יכולה לשפוט גברים באותה קלות דעת שבה הם שופטים אותי. אני מסתכלת מכף רגל ועד ראש, מבחינה בכל פרט ופרט, מציצה מקדימה ומאחורה ובעיקר משתדלת להסוות את העיוותים שעולים על פניי בזמן הבחינה הנוקבת הזאת.

אני מסתכלת על הבחור הזה שמדליק לי את הסיגריה, הוא מחייך אליי ואני רואה שהוא מתאמץ לחשוף את השיניים הצחורות שלו, שבאור המועדונים הזה

 נצבעות בסגול דיסקו. אני מפרגנת לו על הלבנת השיניים וממשיכה מטה בחקירותיי.

בסיס ראשון: חולצה מכופרת שחורה, מתפוקקת על חזה למוד שעווה חמה.

בסיס שני: חגורת עור. יקרה. אין לי ספק.

בסיס שלישי: ג'ינס משופשף בגזרה נמוכה, מתפוקק על זוג רגליים רחבות.

ולבסוף, הביתה, ריצה!: נעליים אלגנטיות, או מה שקוראים בעברית "נעלי בר מצווה".

אני מנסה לשווא להצניע את הבחילה שעולה בי ומזהה את זיק העלבון בעיניו. מיד אני מתחילה לחפש תירוצים והסברים, סורקת את רחבת הריקודים בתקווה למצוא שעיר לעזאזל שיסביר את מבטיי. בדיוק מולי נמצא האשם האולטימטיבי של כל בחורה: אלכוהול.

"אני מצטערת, כנראה ששתיתי יותר מידי", אני מצחקקת.

הוא מבין לליבי ומקנח במבט לאזור הלב והריאות.

אני מסתכלת בו שוב, הפעם מנסה לגייס את כל החמלה שבי.

הוא נראה טוב, אין מה לומר. גנטיקה לא רעה בכלל. הוא בטח גם חכם ולומד מנהל עסקים במכללה כזאת או אחרת בשטחי מדינת ישראל או מחוצה לה.

אבא שלי היה מגדיר אותו "אדם מן היישוב". ואכן, הסלסיצ'ון מן היישוב הגיע, והוא רחוק שנות אור מסגנון לבוש גברי בעל סקס אפיל מטפטף.

פתאום אני קולטת שהסלסיצ'ון צחור השיניים הוא בעצם נקניקיית זוגלובק אובדת עצות. אני מנסה לדמיין איך נראו השעות האחרונות שלו לפני שיצא לפזז במועדון הלח הזה. הוא מסתובב הלוך ושוב בדירת הסטודיו המרוהטת לעילא במיטב

 הקולקצייה החדשה של איקאה, מנסה לבחור את החולצה הנכונה ולחבר אותה עם המכנסיים הנכונים ועם הנעליים המושלמות. ואז אני מבינה מה הוביל אותו לבחירת האאוטפיט הזה. הבחור פשוט התבלבל, שלא לומר התבלבלה. כל מה שהוא יודע על לבוש סקסי הוא למד מהתבוננות בנשים. "החולצה הצמודה הזאת תבליט את החזה המרשים שלי" הוא לוחש לעצמו בקול גברי. "והג'ינס הצמוד הזה יבליט את הישבן החטוב שלי", הוא מגחך בהנאה. "הנעליים האלה יוסיפו לי בדיוק את הסנטימטר שעושה את ההבדל", הוא סוגר עניין, מתבשם בהגזמה ויוצא לאסוף את החברים שלו.

גברים יקרים, חמודים וחתיכים שלי: המדדים שלכם לסקסיות שונים לגמרי מן המדדים שבהם אתם מודדים אותנו. אז אנא מכם, יהודים כשרים, ילידי הארץ, דוברי עברית שפת אם: על מנת להשיג את האפקט הרצוי במפגש בין המינים, אל תגנבו לנו את הטכניקות למשיכת תשומת לב. זה יוצר בדיוק את התוצאה ההפוכה.

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה