אנחנו דור מזוין

בפרויקט "הדור השלישי" של יעלי רונן וצוות השחקנים מתיאטרון הבימה ומהשאובינה, אף אחד לא יוצא נקי. בסוף המופע, אחרי הצחוק וכיווצי הבטן, ניצבים על הבמה עשרה שחקנים חבולים, פצועים, חבוטים ובעיקר מתחבטים.

הדור השלישי, על פי תפיסתה של הבמאית יעלי רונן, יכול להרשות לעצמו להניח לדעות הקדומות, לשחרר מעט

את האחיזה מהמטענים שחסמו כל דרך לדיאלוג כן, ופשוט להציף את כל המחשבות שישראלים, פלסטינים וגרמנים בשני הדורות הקודמים לא העזו להתלבט בהן בקול רם.

יש שיטענו לבטח כי פרויקט "דור שלישי" אינו אמנות גדולה אלא תרפיה קבוצתית, פסיכודרמה שבה לוקחים חלק השחקנים שעל הבמה והנוכחים באולם. השאלה הנשאלת היא האם אין גם זה מתפקידו של התיאטרון לדבר את התת מודע, להגיד בקול את המתחבא במחשכי ההוויה האנושית, מלווה אותה כצל כבד וחוסם כל אפשרות להניע קדימה תהליכים של ריפוי.

בַּמקום שבו הפוליטיקה מתעקשת לחסום גישה כנה לגישור, באה ההפקה הזו, ומתעקשת לא עוד על חיטוט בפצע, אלא על ניקוי המורסות כדי לאפשר לכל הנוגעים בדבר גאולה.

במובנים רבים "דור שלישי" היא הצגת ההמשך של "פלונטר" - הפקה שביימה רונן בתיאטרון הקאמרי, שם הציפה מחשבות על מערכת היחסים התקועה שבין הישראלים לפלסטינים. גם שם המבנה היה כמעין ריביו סאטירי, גם שם ההומור השחור הוא זה שאפשר לדבר על מקורות הכאב בהקלה, גם שם המוטו היה במידה רבה "זה לא ייגמר אם לא תשחרר". מעל לכל ובניגוד לדעה הרווחת, בשני המקרים מדובר בהפקות שמתרחקות מאד מרדיקליות ומעדיפוֹת ללכת על המוכר והידוע.

דור שלישי. ההמשך לפלונטר (צילומים: מרב יודילוביץ')

כל אחד משלושת צדדיו של הפלונטר שרונן ושחקניה מביאים לבמה מכיר היטב את העמדות, הטענות, תפיסות העולם והדעות הקדומות שהן חלק מהשיח הלא מדובר הזה. מהבמה הם רוצים שתשמעו את הקולות, שתראו את הדמיון, שתשתחררו מהמחשבה שאתם היחידים שאוחזים באמת.

אין חידוש, אבל יש שחרור

את התקינות הפוליטית הם בועטים מחוץ למשוואה, ובסופו של דבר, גם אם מדובר במופע שהוא כולו דיבורים, יש בפרובוקציה הזו תחושת הקלה ושחרור. היא לא מחדשת דבר, אלא מציגה את האבסורד במציאות מורכבת שבה כולם צודקים וטועים. אין לה אמירות אמנותיות גדולות, ובכל זאת היא מניחה על הבמה מטען נפיץ, ומפרקת אותו אל מול עיניכם בהרבה תחכום.

זה מתחיל בשחקן גרמני שעולה לבמה רגע לפני שההצגה מתחילה, ומבקש לדעת אם יש בקהל יהודים, הומואים, שחורים ונכים. הוא מבקש מהם סליחה בשם העם הגרמני. על הדרך הוא מתנצל גם בפני הטורקים על הצתת דירותיהם - הרגל מגונה בקרב מוכי קסנופוביה גרמנים במהלך שנות ה-90. "גם לכם זה קורה עם העובדים הזרים שלכם, אבל ברור שזה לא אותו דבר", הוא אומר במונולוג חסר טקט, משעשע ומעורר אי נוחות.

בועטים את התקינות הפוליטית מחוץ למשוואה

בדקות הראשונות מפזרת להקת השחקנים כמו ב-Reduced Shakespeare comp את תקציר מערכת היחסים ההיסטורית בין היהודים, הגרמנים והפלסטינים. זה מהיר, עצבני, קריקטוריסטי, מקומם ומצחיק. כשהשחקנית הפלסטינית, ראודה, מבקשת לדבר על הנכבה, אומר לה השחקן הישראלי, ישי גולן, שזה אסור. "זה לא חוקי", הוא אומר ומתכוון להצעת החוק של ליברמן. מישהי מתקנת אותו: "מותר לה להגיד נכבה, אבל לא להתעצב מזה".

כולם סופגים ביקורת; החמאס שהשתלט על עזה, ישראל שסייעה לזה לקרות ואומות ערב שהקריבו את הפלסטינים בלב חפץ; ישראל סופגת ביקורת גם על העובדה שהיא הופכת את הערבים שחיים בקרבה לאזרחים סוג ב', מדברת בקלישאות ומתחבאת מאחורי חומת ההפרדה כדי לא לדעת מה קורה בצד השני.

ביקורת סופג גם הגרמני הממוצע (שמאלני שמדבר PC, לוחם למען זכויות האזרח ובעלי החיים, מתנגד לקפיטליזם וכמובן צמחוני), שמחפש הגדרות פשטניות לתסבוכת המזרח תיכונית, והופך למתנצל סדרתי ולספונסר הגחמות הישראליות כדי למרק את מצפונו.

מוכרים את המדינה עבור נזיד עדשים

ויש כמובן גם את משלחות הנוער למחנות הריכוז וההשמדה באירופה. "אל תפסיקו לשלוח אותנו לאושוויץ, כדי שאושוויץ לא יקרה לכם", שרים שלושה צעירים ישראלים שחושבים שהביקור באושוויץ היה Bombs To The Eyebrows. יש גם את האמנים, אלה שעושים רווחים וקריירות מקונפליקטים.

"קח ישראלים, ערבב אותם עם פלסטינים, זרוק פנימה קצת גרמנים ותקבל הצלחה אירופית אדירה במסווה של אמנות", אומרת אחת השחקניות, במופע שבו החוץ והפנים מתערבבים כל הזמן והבדיחה היא תמיד עליך.

"ישראלים שקוראים לעצמם יהודים מוכרים את המדינה בעבור נזיד עדשים", היא מוסיפה, "ביישתם את הסבים והסבתות שלכם עם השנאה עצמית, וכל זאת כדי להתחנף לאירופאים. אתם חושבים שאם תגידו שאנחנו כל כך רעים, הם יאהבו אותנו? יש לי חדשות בשבילכם".

כולם סופגים ביקורת

בגרמניה התכווצו למשמע מונולוג של אחד השחקנים הגרמנים, שמתקשה להבין מדוע משלם המסים הגרמני צריך להמשיך ולתקצב את מחיר המלחמה ההיא. "שילמנו!", הוא מתריס, "ברלין נראית כמו מוזיאון יהודי. בנינו באמצע העיר מונומנט בגודל של מגרש כדורגל שעלה 28 מיליון יורו, ואתם מתעלמים מזה כדי שתוכלו להמשיך ולסחוט אותנו. ישראל זו המדינה היחידה שמרשה לעצמה לעבור על כל החוקים האפשריים, כי היא יודעת שאף אחד לא יעז לומר לכם מילה כשכל דיון פוליטי אתכם נסגר במילה: 'אנטישמיות'".

זה לא נוח, וזה הופך לעוד פחות נוח כשאותו שחקן ממשיך במונולוג חושף שנאה כלפי המהגרים הערבים בגרמניה. "בגללכם כל המוחמדים והראודות הגיעו אלינו. גרמניה נתונה תחת כיבוש איסלמי", הוא אומר, "אף אחד כבר לא מדבר בברלין גרמנית".

הולך על בטוח

אז כן, "דור שלישי", הוא פרויקט פרובוקטיבי, בועט ומתריס שקורא לדיאלוג, אבל לא בטוח שהוא משקף

התמודדות אמיתית. במידה רבה הוא הולך על בטוח, נזהר לא להניף שום דגל, מאזן את עצמו שוב ושוב. ואולי דווקא בזה כוחו. המפגש האנושי בין השחקנים שהביאו לבמה במידה רבה את עצמם ואת סביבת המחייה שלהם, יוצר הפקה שמצליחה לגרום לא רק לקהל המשוכנעים לחשוב.

במשרד החוץ הישראלי אמנם לא שינו עמדות, אבל הביעו אמש (ב') התפעלות מהתוצאה. למרות המחאה על יצירת המשולש ישראלים-פלסטינים-גרמנים, נרשמה נציגות לא מבוטלת של אנשי המשרד בבכורה בצוותא. "זו הצגה מצוינת, אבל אין לנו עניין לקדם אותה מחוץ לישראל", אמרו אנשי המשרד לכל מי שמוכן היה לשמוע.

"אין מקום לשים על במה אחת את הסכסוך הישראלי פלסטיני ואת מערכת היחסים המורכבת שבין היהודים לגרמנים", הם אומרים, "זו הצגה חשובה לשיח הפנים ישראלי, אבל לא מול העולם".

לכל כתבות המדור לחצו כאן