אליפסה עכשיו

לאימון של ה"ביג בלו ליונס" בירושלים אני מגיע כמה שעות אחרי שסיימתי לראות את המשחק בין מינסוטה ויקינגס לגרין ביי פקרס, בדיוק מסוג המשחקים שמזכירים לך למה פוטבול הוא ענף הספורט הדגול בעולם. ברט פארב, הקוורטרבק האגדי שהעביר 16 עונות בגרין ביי (מתוכן שלוש שהסתיימו עם תואר MVP), עלה כהרגלו לדשא עם הספרה 4 על הגב, רק שהפעם זה היה בסגול המזעזע של מינסוטה וכדי לשחק מול החברים הכי טובים שלו. אחרי שכבר פרש וחזר, ושוב התלבט ושוב חזר, הוא התייצב מול קו ההגנה שהוא מכיר כל כך טוב, ובמשך 60 דקות ברוטו אימלל אותו במגוון דרכים. הוויקינגס קיבלו ממנו ארבע מסירות לטאצ'דאונים, נתון מדהים של 24 מסירות שנקלטו מתוך 31 ניסיונות, וגם ניצחון אחד. בעמדת השידור הצליחו כמה מהאנשים הכי רהוטים, שנונים ומקצועיים בעולם הספורט רק למלמל אחת לכמה דקות ש"אנחנו לא מאמינים שבשבוע הבא האיש הזה יהיה בן 40".

צודקים הפרשנים של ESPN. זה באמת לא ייאמן. והעניין הוא שרוב הזמן אין לי כל כך עם מי לחלוק את ההתלהבות שלי מהיכולות של ברט פארב, כי פוטבול - גדול ככל שיהיה בארצות הברית - עדיין תופס מקום די מעליב ברשימת ענפי הספורט החביבים על הקהל הישראלי. פאק, יש מצב שבאולינג ממוקם יותר גבוה. וזה לא שלא היו לחובבי הספורט כאן הזדמנויות להידלק. אני למשל התחלתי לעקוב אחרי הכדור האליפטי עוד בתקופה שכדי לראות פוטבול היית צריך לזפזפ לערוץ "מידל איסט", ולקוות שהשידור לא ייקטע לטובת דרשה של הכומר ההוא עם השיער הלבן. הקוורטרבקים הכי גדולים דאז היו דן מרינו וג'ון אלוויי, הראמס היו מלוס אנג'לס ולא מסנט לואיס, והאחים לבית מאנינג היו עדיין סתם שני ילדים מפותחים מדי לגילם.

בחזרה ב־2009, אני עומד בכניסה לאיצטדיון הפוטבול הטוב בישראל. אבל הבה לא ניסחף: מדובר במגרש עם שתי טריבונות אבן זעירות שיכולות להכיל אולי 200 צופים רזים. על אחת מהן כבר מפוזרים משהו כמו 30 חבר'ה שנמצאים בשלבים שונים של השתחלות לתוך מגיני הגוף והקסדות. עוד כמה דקות יתחיל האימון שלהם, והם ייכנסו אחד בשני, יקפצו, יזרקו ויתפסו את הכדור, ואז ירוצו איתו הכי מהר שהם יכולים לכיוון האנד־זון. ישחקו פוטבול.

איך אני מקנא בהם.

"די, הרגו אותנו, 4,000 שקל ביטוח חובה?" 

אפילו הקללות באמריקאית

בתחילת נובמבר יוצאת לדרך העונה השלישית של ה־IFL, שמה הרשמי של ליגת התאקל־פוטבול הישראלית. סביר להניח שאם כבר יצא לכם לשמוע עליה, זה בעיקר בזכות אייטם של כמה דקות שהופיע לא מזמן בחדשות ערוץ 2. ההתעניינות של הערוץ המסחרי נבעה פחות מזה שמשחקים בארץ פוטבול, ויותר מהעובדה שבליגה הישראלית משחק איתי אשכנזי - יופי של קוורטרבק, ועל הדרך גם הבן של הרמטכ"ל. במהלך הפגרה עבר אשכנזי מקבוצת "חיפה אנדרדוגס" לשורות הליונס של ירושלים, כדי לעזור להם להסתער על התואר שאיבדו בשנה שעברה ל"פיונירס" ממודיעין בתום מותחן שנגמר רק אחרי שתי הארכות. מאוחר יותר יסבירו לי שמעברים כאלה כמעט לא קורים בליגה הזאת, וגם כשכן, זה רק אחרי שמוודאים שכולם בסדר עם זה ואף אחד לא נשאר מבואס; למרות גאוות היחידה והרצון להצליח שקיים בכל הקבוצות, הרעיון כאן הוא לחזק את הליגה ולא רק קבוצה אחת על חשבון האחרות.

רבע שעה בתוך האימון אני כבר מבין למה בירושלים כל כך מתרגשים מהקוורטרבק החדש שלהם: הארסנל שלו כולל זריקות ל־25־30 יארד בדיוק לאן שהרסיברים שלו רוצים את זה, קור רוח גם כשהכיס סביבו מתחיל להיסדק, וריצות בעצמו עם הכדור במהירויות שבדרך כלל קשה למצוא אצל שחקנים בתפקיד שלו. בכלל, נראה שהוא כאן כדי לעבוד. לפני האימון, כששאר השחקנים מריצים אחד על השני בדיחות סטייל "זה שתשים תחבושת על הברך לא ירפא את זה שאתה רץ כאילו שיש לך כוס", אשכנזי ג'וניור יושב בצד ועובר על דף התרגילים שהגה עבורו המאמן. חתיכת כאב ראש בהתחשב בזה שתרגילי התקפה בפוטבול מבוססים על תכנון טקטי שגם סטיבן הוקינג היה הולך בו לאיבוד.

בגדול, כל מיליארד התרגילים במשחק הם וריאציות טיפה שונות של אותם תשעה־עשרה מערכי התקפה, אבל הניואנסים עושים את ההבדל. למשל, נכון שלפעמים נראה שהרסיבר רץ בלי מטרה עם הפנים לכיוון היציע והגב מופנה למשחק? אז זה כי הוא מתרכז בלספור צעדים או שניות או יארדים, או מה שזה לא יהיה שסוכם מראש עם הקוורטרבק. כשזה עובד כמו שצריך, הרסיבר יעצור או יחתוך הצידה או יחזור פתאום אחורה כדי להיות בדיוק במקום שאליו יגיע עוד שנייה הטיל המונחה ששיגר לו הקוורטרבק. במקרה של אשכנזי, הוא מצליח להשלים לא מעט מסירות כאלה. וזה עוד בפגרה, כשההתקפה של הליונס עוד לא לגמרי משופשפת. 

מי שדואג להצלחה של אשכנזי הוא ג'ון האוזר, הקפטן. התפקיד שלו במגרש הוא סנטר, מה שהופך אותו למנהל אגף האבטחה סביב הקוורטרבק. הוא האיש שצריך לוודא שאף אחד לא ישבור את האופנסיב־ליין, ושלאשכנזי יהיה מספיק זמן להוציא מהלך לפועל. "הבן של הרמטכ"ל או הדודה של האפיפיור", הוא אומר לי במבטא שהיה עושה לטל ברודי נעים בגב, "לאשכנזי כדאי מאוד להיות נחמד אלי. אחרת אני פשוט אפנה את הדרך לכל מי שירצה לדרוס אותו".

בצד השני של המגרש מתאמנת הקבוצה השנייה של ירושלים, "הקינגס". משום מה, לאף אחד כאן זה לא נראה מוזר שהקבוצות שמרכיבות את הדרבי העירוני חולקות מגרש ושעת אימונים זהה. האוזר אומר שזה עוד טוב, "כי הם לפחות קבוצת פוטבול. אל תשכח שגם הפועל קטמון מהכדורגל מתאמנים פה לפעמים".

אחרי ריצה קלה לחימום, החבר'ה יוצרים מעגל במרכז המגרש. חנן שטרן, הקואץ', מזניק בכל פעם שני שחקנים למרכז המעגל כדי שיתקלו אחד את השני - מין ריקוד של כמה שניות שנגמר רק כשאחד הצדדים אוכל דשא סינתטי. אחר כך הוא מדגים לשחקנים החדשים בקבוצה מהי הדרך הנכונה ביותר לתקל. האיש הנחמד הזה עם המשקפיים והמשרוקית הופך פתאום לפיטבול: הוא מכניס את הראש לאזור הצלעות של השחקן ההמום שמולו, שולח ידיים מהירות שאוחזות חזק בחולצה ופשוט מטיס אותו אחורה.

שחקני פוטבול בעמדות מסוימות עשויים להיות מעורבים בתאקלים כאלה עשרות פעמים במשחק אחד. החיסרון בגירסה הציונית לעומת ה־NFL הוא ששם מתאמנים על המתקן המרופד ההוא שאתם מכירים מסרטים אמריקאיים, וכאן האפשרות היחידה היא להתאמן אחד על השני. היתרון הישראלי הוא שהגורילה שאתה מתקל כאן לא שוקל 140 קילו, ולא עלה למגרש אחרי גלון של סטרואידים אנאבוליים.

אחרי שכולם קצת חבולים והרבה מזיעים, עוברים לתרגל מהלכי התקפה. פעולות טובות של השחקנים בזמן התרגול - תפיסה יפה של הרסיבר, חסימה גדולה שמאפשרת לראנינג־בק להמשיך לרוץ עם הכדור - מוציאים מהקואץ' התלהבות שקשה למצוא אצל אנשים שלא מכורים לספידים. הוא פותח בריצת אמוק לעבר השחקן, תופס לו בקסדה ושואג לו לתוך האוזן דברים כמו "גרייט ג'וב", או "יו אר אה מין טאקלינג מאשין!". מצד שני, זה לא שהחבר'ה הגיעו לכאן כדי להשתתף בקבוצת תמיכה; לצד נאומי המוטיבציה יש גם המון טראש־טוק איכותי. מעבר למבטים המאוד מסוימים ששחקני ההגנה וההתקפה מנפקים אחד לכיוון השני לאורך קו המגע, לא נדיר לשמוע הבטחות כמו "אני הולך לזיין אותך במהלך הבא, חשוב לי שתדע את זה", או וידויים כמו "חבל שהזין שלך קצר מדי, הייתי שולח אותך טו גו פאק יורסלף".

"וואלה, גם לכם גנבו את האופנוע?"

אפילו גומא בעסק

כסף ומקצוענות הם לא ההבדלים היחידים בין הפוטבול שמשחקים בישראל לזה שמשחקים באמריקה. זה מתחיל מזה שכאן משחקים שמונה נגד שמונה ולא 11 על 11 כמו ב־NFL, ובזה שבישראל נגמרים המגרשים אחרי 70 יארד ולא אחרי 100. יש אפשרות לצבור נקודות גם בשערי שדה, אבל לא משתמשים בה הרבה. למה? שילוב של בועטים לא מאוד טובים ושל העובדה שלא בכל המגרשים יש בכלל שערים. אחד השחקנים סיפר לי שבשלב מסוים שקלו להביא שני חבר'ה שפשוט יעמדו ויחזיקו מוטות ממש ארוכים, אבל בסוף ירדו מזה.

היעדר שערי השדה הוא פספוס של אחת מאופציות הניצחון הכי מדהימות בעולם הספורט. נכון שיש בהם מין באסה מובנית - עשרות אתלטים מדהימים רצים, קופצים ומתרסקים אחד על השני, רק כדי שפתאום יגיע איזה לבנבן רזה שבכלל רצה להיות כדורגלן ויכריע את המשחק בבעיטה. אבל הספורט האמריקאי תמיד אהב סיפורים שמתחילים בקבוצה גדולה ונגמרים בספורטאי האחד שלוקח אותה אל התהילה. ובפוטבול אין מישהו שעונה להגדרה הזאת יותר מאדם וינאטרי.

הבועט הזה, שכבר זכה לכינוי "אוטומטיק אדם", הוא כנראה הקלאץ'־קיקר הכי מפורסם בתולדות ה־NFL. ככה זה כשברזומה שלך רשומים ארבעה תוארי סופרבול, מתוכם שניים שהבאת במו רגלך הימנית. ב־2002, שער שדה שלו מ־48 יארד במהלך האחרון של המשחק ניצח את הסנט לואיס ראמס, והביא אליפות היסטורית לניו אינגלנד פטריוטס. שנתיים אחר כך, עדיין במדי הפטריוטס, בעיטה מוצלחת מ־41 יארד (כששעון המשחק הראה שנותרו ארבע שניות, כן?), שלחה את הפנתרס מקרוליינה לחפש אליפות בהזדמנות אחרת. את מכת המוות הזאת הנחית וינאטרי אחרי שהספיק להחמיץ שני שערי שדה במהלך המשחק, ללמדכם שזה כנראה קרח יבש שזורם לו בוורידים. אבל וינטארי מקומי, כאמור, יהיה קצת קשה לגדל בליגה שמשתמשת בבועטים באותה תדירות שבה אתם צופים בהוקי קרח. מה שכן, קומישינר כמו באמריקה דווקא יש.

אוריאל סטורם קוראים לו, הוא מלווה את ה־IFL מיומה הראשון, והוא מדבר על פוטבול בכזאת התלהבות שאחת לכמה דקות הוא צריך להחזיר למקום את הכיפה - שסרוגה בצורת כדור בייסבול, נשבע בכל היקר לי - שעל ראשו. כשאני שואל אותו מה זה אומר לקיים ליגת פוטבול בארץ הקודש, הוא מספר לי שהבעיה הכי גדולה היא שאנחנו מתחילים מאפס. "אתה מבין, פוטבול לרוב הישראלים זה כמו כדורגל לאמריקאים. באמריקה ילדים מתחילים לשחק בגיל 11־12, ופה יש אנשים שרק בגיל 32 החזיקו כדור בפעם הראשונה. חוץ מזה, כל יום אני מקבל 30 אי־מיילים מאנשים מכל הארץ שמתים לשחק, ושואלים איפה קונים ציוד. אני אומר שצריך להזמין במיוחד מאמריקה וזה לוקח חודש וחצי ועולה 500 דולר, ואנחנו מאבדים את המומנטום. אחד החלומות שלי הוא שיהיה לנו מחסן ענק עם ציוד, שכל מי שירצה יבוא, יגיד איזה מידה הוא, ישלם וייקח".

כשאני מתעקש על מספרים, סטורם מסכים לומר שנכון להיום עומד התקציב השנתי של כל הליגה על רבע מיליון שקל - שמושקעים בציוד, ביטוחים, הסעות ושאר מינהלות, ורובם בכלל מגיעים מהספונסרים ומהשחקנים עצמם. אבל שלא תבינו לא נכון: כל הפרוצדורות המבאסות האלה לא מצליחות להעלים את הניצוץ שיש לאנשים פה בעיניים. כל מי שדיברתי איתו מחכה לפתיחת העונה בטירוף ששמור בדרך כלל לאולטראס אמיתיים, והעובדה שהליגה התחזקה השנה בשתי קבוצות חדשות - אחת מבאר שבע ואחת מגוש עציון - מחזקת כאן את התחושה שהולך להיות מעניין.

הבאר־שבעים (או כמו שהם קוראים לעצמם, "הנחיל השחור") הם סיפור בפני עצמו. כבר המון זמן מנסים קברניטי הליגה לעזור לחובבי הפוטבול בדרום להתארגן על קבוצה מקומית, והשנה זה סופסוף קרה - הרבה בזכות אחד שאולי שמעתם עליו, גומא אגייאר.

אחרי שהפך לפילנתרופ התורן של קבוצות הייצוג הירושלמיות בכדורגל ובכדורסל, אגייאר - שגדל, להזכירכם, בבית האמיצים - החליט שבא לו לשים כמה לירות גם על הפוטבול של עיר הבירה. העניין הוא שהליונס והקינגס שמשחקות בירושלים כבר היו מספונסרות, אז מנהלי הליגה רמזו לו בעדינות שיש כמה חבר'ה בבאר שבע שנורא רוצים לשחק פוטבול, וכמה אלפי דולרים יספיקו בשביל לעשות אותם מאושרים. אגייאר הבין שזה בערך מה שהוא משלם על המים המינרליים של אבירם ברוכיאן, ולמרות שהזיקה שלו לקבוצה הבאר־שבעית מזכירה את הזיקה שלכם לקבוצת השחייה הצורנית של קיבוץ יטבתה, הוא החליט לפתוח את הארנק.

סטורם מבטיח לי שלמרות בתוליותם, החבר'ה של אגייאר הולכים לעשות השנה הרבה צרות - פחות בגלל הקאדר שמורכב לגמרי מישראלים צברים, ויותר בגלל מה שיש להם על הקווים. מתברר שאיכשהו התארגנו בבאר שבע על צוות אימון שמורכב משני חיילי נייבי אמריקאים שמוצבים בישראל. "אתה יודע מה זה אומר?", שואל סטורם ומיד עונה בעצמו: "שיש להם משמעת של חיילי קומנדו, ושהם כמעט אף פעם לא טועים. בפוטבול זה בדרך כלל מספיק בשביל לנצח".

וכנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר, כי יומיים אחרי השיחה שלנו יתקיים משחק קדם־עונה בין שתי המצטרפות החדשות לליגה, ובאר שבע תפרק את "המורדים מחבל יהודה" 29:45. האחרונים, רק שתדעו, הלכו על השם הפלמ"חניקי הזה בגלל שבסיס הקבוצה שלהם הוא ההתנחלות אפרתה. עכשיו קחו לכם שנייה כדי לנחש באיזה צבע המדים שלהם.

"כמעט קיבלו אותי ל־NFL, אבל אז ראו אותי משחק"

אפילו אלוהים בענייניים

בהנחה שיותר מעניין אתכם הפוטבול ופחות הלוגיסטיקה שמסביבו, בטח תרצו לדעת עכשיו איך הרמה בליגה המקומית. ובכן, סבבה - אם כי צריך לקחת בחשבון שמדובר בליגת חובבים, ושפוטבול של שמונה נגד שמונה הוא בכל זאת שונה מהדבר האמיתי. אם אתה קוורטרבק, למשל, החיים שלך בגירסה הישראלית קשים יותר. הכיס שממנו אתה אמור לתפעל את ההתקפה מוגן במקרה הטוב על ידי שלושה שחקנים בלבד, מה שהופך אותך לפגיע יותר, ואת הזמן שיש לך לשחרר זריקה לקצר יותר. מצד שני, אם אתה ראנינג־בק, העבודה שלך יכולה להיות הרבה יותר מתגמלת. כאן, אם עברת בריצה מהצד שחקן או שניים מהקבוצה היריבה, כנראה שלא יישאר מי שיעצור את הדהירה שלך לאנד־זון ואת הריקוד הדבילי שלך כשתגיע לשם.

מה שבטוח, לאנשים שמעורבים בליגה הישראלית אין שום ספק שהרמה רק תלך ותשתפר, ושזה עניין של זמן עד שכולנו נצטייד בקסדות ונתחיל לספור ביארדים. סטורם, הקומישינר העברי הראשון, גם יודע למה בדיוק זה הולך לקרות. "הרי זה משחק של אגרסיביות וראש", הוא אומר בלי לקחת אוויר בין מילה למילה, "שני דברים שהישראלים די טובים בהם. למעשה, מערך של קבוצת פוטבול זה משהו שמזכיר חוליה צבאית: לכל אחד יש תפקיד, ואם מישהו לא יבצע את שלו כמו שצריך, החוליה כולה תאכל אותה. הקוורטרבק יכול להכין את התרגיל הכי מתוחכם בעולם, אבל אם מישהו באופנסיב־ליין יזוז לפני הזמן, הכל ילך לעזאזל. חוץ מזה, בפוטבול כולם עובדים בשביל כולם. תגיד לי אתה אם זה לא מקרה קלאסי של 'כל ישראל ערבים זה לזה'".

אם כבר מדברים על כל ישראל, צריך לומר שחוץ משומרונים ומנטורי קרתא אפשר למצוא בליגה ייצוג לבערך כולם. יש כאן צברים, רוסים, מתנחלים, ערבים, אשכנזים ומזרחיים. גם דתיים יש כאן בכמויות מסחריות, אפילו שמבחינתם זה אומר ששלוש פעמים בשבוע הם משקיעים המון אנרגיה בשביל להשיג כדור שעטוף בעור חזיר.

לצד הפאן־ישראליות הזאת, כולם כאן מודעים היטב לעובדה שפוטבול זה חתיכת אייקון אמריקאי. בהתאמה, כל האווירה שמסביב מתאמצת מאוד לשחק אותה פסים וכוכבים. השפה הרשמית באימונים היא אנגלית, במשחק קדם־העונה שראיתי (הליונס פירקו את תל אביב 0:25) השמיעו הרמקולים בזמן החימום את ברוס ספרינגסטין, ואחת לכמה דקות הודיע הכרוז שעדיין אפשר לקנות בירה בעשרה שקלים. אומרים שבמשחקי הליגה אפשר למצוא פה גם יופי של נקניקיות.

לפני המשחק אני מדבר עם יונה משען, בחור בן 37 שצריך רק להדביק על עצמו כמה מגנטים כדי להיראות לגמרי כמו מקרר. הוא מספר לי שחסרים לליונס כמה שחקנים, אז הוא יצטרך לשחק גם בהגנה וגם בהתקפה. כשהוא מדבר מתווספת לקול שלו נימה של "למי יש כוח לזה בגילי", אבל ישר קולטים עליו שיצטרכו שופל וכמה מלגזות בשביל לגרור אותו החוצה מהדשא בזמן המשחק.

במחצית יורדים מהטריבונות כל הצופים - בעיקר בני משפחה של השחקנים - כדי לזרוק קצת כדורים בעצמם, או סתם לבדוק מה שלום יקיריהם המוכים. אני מצידי נשאר ביציע ומנסה לדבר קצת עם הקהל. "אז מה", אני פונה לשני האברכים המשועממים שיושבים בשורה מעלי, "אוהבים פוטבול?".

"פחחחח", מפליא להתבטא הקטן מביניהם, "זה פוטבול זה? כושי אחד אין להם בקבוצה".

העובדה שהאברך ההוא לא שולט ברזי הפוליטקלי־קורקט עדיין לא אומרת שהוא טועה בהרבה. כלומר, הוא צודק בקשר לזה שהקאדר של הליונס חסר את האתלטיות האופיינית לשחקנים שחורים, אבל טועה כי זה כן פוטבול זה. כלומר, זה הכי קרוב שאפשר למצוא בארץ לתאקל־פוטבול אמיתי כמו באמריקה, וזה לא מעט. חוץ מזה, אפילו אם הרמה כאן מבאסת - והיא לא, באמת שלא - עדיין צריך לתת הרבה כבוד לכל היונה משענים, הסטורמים, ההאוזרים והאיתי אשכנזים של הליגה הזאת. אנחנו מדברים פה על חבר'ה שמנסים ליצור משהו אמיתי מתוך ואקום ענקי. על אנשים שמשקיעים זמן, כסף וסבלנות בשביל לחזור הביתה עם כאבים בשרירים שהם לא ידעו שיש להם, וסימנים כחולים במקומות שהמגינים לא הצליחו לכסות.

חלוצי הפוטבול הישראלי לא נראים בדיוק כמו אתלטי העל שמרכיבים את הענף הזה באמריקה, אבל הם לפחות לא נמצאים שם רק בשביל שורת הסטטיסטיקה בסוף המשחק, שמיתרגמת ב־NFL לעוד כמה דולרים בחוזה העתידי. הם שם, ממש כמוני, בדיוק מהסיבה הנכונה: כי הם חושבים שפוטבול הוא המשחק הכי גדול בעולם.