למה הן לא עוזבות? כיצד לצאת ממעגל האלימות

אשה מוכה יודעת שכל צעד שלה לקדם מהלך של עזיבה יכול לעלות לה בחייה. כל עוד אין לה תמיכה כלשהי מבחוץ היא מפחדת לעזוב אותו, שמא ירצח אותה. הפחד מונע ממנה להתלונן במשטרה או לגשת לבקש עזרה. אבל יש מה לעשות

בעקבות כתבה שפרסמתי בשם "במשך 18 שנה הוא התעלל בי", זרמו לתיבת הדוא"ל שלי תגובות אין ספור: חלקן החמיאו, אחרות ביקרו והיו כאלו שפשוט חיפשו עזרה.

"למה הן פשוט לא קמות ועוזבות?" היתה אחת השאלות שחזרו על עצמן. למה הן לא בורחות? מה, הן מזוכיסטיות? מדוע גברים מכים? והיו גם קביעות: "אצל החרדים אין אלימות", "האשה אשמה", "זה קורה רק אצל מעמד סוציו-אקונומי מסויים".

לצערנו, השאלות והסטיגמות האלו נפוצות מאוד. אבל חצי הכוס המלאה היא שהיום המודעות לנושא גבוהה מבעבר: יש מקלטים לנשים מוכות, סיוע משפטי חינם, סדנאות ומערכי תמיכה, הכוונה לאשה המוכה הרוצה לצאת ממעגל האלימות וטיפול בגברים המכים, כל זה מטעם הרשויות המקומיות. ניתן להשיג עזרה גם במספרי טלפון מיוחדים הפועלים 24 שעות ביממה למען אלו הסובלים מאלימות ובאתרי אינטרנט של גופים הפועלים להפסקת התעללות ומניעתה.

הכתבה שלפניכם נכתבת כדי להבהיר את הסטיגמות השונות השוררות בנושא, לצד עידוד לאלו הסובלים/סובלות מכך. אני יודעת שזה נושא רגיש שרק הקריאה עליו עלולה לעורר תחושות לא נעימות בקרב רבים מהקוראים, אבל אפילו אם רק קורא/ת אחת ייעזרו בה - והיה זה שכרי.

מהי בעצם אלימות? מתי התנהגות מוגדרת כאלימות? על פי הגדרת המחוקק, זו התנהגות שבאמצעותה כופה אדם את רצונו על הזולת, בניגוד לרצונו של הזולת.

אלימות יכולה להתבטא בדרכים שונות. היא יכולה להיות מכות (אלימות פיזית); כפיית יחסי אישות ללא הסכמה (אלימות מינית); שימוש קבוע בביטויים משפילים או באיומים – "את אפס", "ארצח אותך" או "מי ירצה אותך בכלל" (אלימות רגשית ומילולית).

יש אלימות כלכלית, בה האשה תלויה לגמרי בבעלה מבחינה כלכלית, אין לה נגישות לכסף והיא לא מורשית לצאת לעבודה. במקרים "טובים" יותר, היא מקבלת סכום מוקצב מראש, שאיתו היא צריכה להסתדר במהלך השבוע, וכשזה נגמר - אין עוד.

את האלימות הסמויה קשה מאוד לאתר

ראיון:

אשה מוכה: "בהדרגה איבדתי צלם אנוש"

יעל ישראל

אחותי, שולמית גלאור, בת 53, היא אשה מדהימה. ברוכת כשרונות, בעלת לב ענקי. את בעלה הכירה כשהיתה בת 20, במשבר אחרי מלחמת יום הכיפורים, והוא נתפס בעיניה כמגונן, אהב ופינק. אבל בתוך חודשים ספורים, כשהוא כבר ידע במאה אחוז שהיא שלו, התחילה ההתעללות. סיפור אמיתי

אשה מוכה: "בהדרגה איבדתי צלם אנוש"

ויש אלימות סמויה, קשה מאוד לזיהוי. בעוד את שאר ההתעללויות ניתן לראות – מכות, השפלות, קללות – את האלימות הסמויה קשה מאוד לאתר, לעתים רבות לא ניתן להוכיח אותה, ולכן היא הקשה מכולם.

אם באלימות רגילה יש סימנים כחולים, באלימות סמויה הדברים נאמרים בשקט ובדיפלומטיה, ואיכשהו בסוף השיחה תמיד יש צד אחד צודק. שיחות כאלו, בדרך-כלל, מתישות ומעייפות את מי שמתעללים בה.

לדוגמה: הבעל מפרגן לאשתו לצאת לעבוד, אבל ברגע שהיא מתחילה לעבוד, בדיוק אז הוא צריך את הרכב, למרות שהם קבעו מראש שהיא תוכל להשתמש בו לצורך עבודתה. או שהוא לא מפסיק לשכנע אותה שבשביל המשכורת העלובה הזאת חבל לה לצאת מהבית בכלל, ועם הכשרונות שלה היא יכולה למצוא משהו הרבה יותר טוב (נשמע כאילו הוא מפרגן לה, נכון? לא נכון). אלימות כזו יכולה לבלבל את האשה החושבת שהוא בעל נהדר, מפרגן לה ומעודד אותה, בעוד למעשה הוא גורם לה לאבד את המוטיבציה.

לאלימות אין צבע, דת, גזע, מעמד או השכלה

בעבר סברו שאלימות במשפחה היא נחלתן של משפחות הרוסות, עניות וחסרות השכלה. שייכו את התופעה לעדות מסויימות, והיו מגזרים שסירבו להודות שזה קיים גם אצלם.

היום ידוע שאלימות כלפי נשים היא תופעה הקיימת בכל המגזרים ובכל שכבות האוכלוסיה, ללא הבדל דת, גזע מעמד סוציו-אקונומי או השכלה. היא קיימת אצל דתיים ושאינם כאלה, אצל ימניים ושמאלנים, אצל עשירים ועניים, ספרדים ואשכנזים, אנשי אקדמיה ופועלים פשוטים, מפורסמים ואנונימיים ואפילו בקרב אנשי המקצועות הטיפוליים.

עוד מבט:

שתיקת הבנים שהותקפו מינית

רן יקיר

ממחקרים עולה שאחד מתוך שבעה גברים עבר תקיפה מינית. עד גיל 12, בנים ובנות מותקפים מינית באותה מידה. אבל במשך שנים רוב הדיווחים על תקיפה מינית קשורים בבנות. קול הבנים כמעט לא נשמע. העובדה שכ-95 אחוז מהתוקפים הם גברים מסבירה אולי חלקית למה ההתמודדות עם התקיפה מאיימת על הנורמות הפטריאכליות וסותרת אותן

שתיקת הבנים שהותקפו מינית

האלימות כלפי האשה הורסת ופוגעת בכל המשפחה. ילדים שהיו עדים לאלימות כלפי אמם, גם במקרים שהם עצמם לא חוו אלימות מצד האב, מגלים תופעות של פוסט טראומה. חלקם מסתגרים בתוך עצמם ומנתקים את עצמם חברתית מחשש שבדיוק ברגע בו החברים יגיעו הביתה תהיה התפרצות אלימה נוספת. ילדים העדים לאלימות בבית מגלים בעיות בלימודים, בעיות התנהגות, אלימות כלפי עצמם וכלפי הזולת ועבריינות, בטחונם העצמי נמוך והם מלאי כעס וחרדה.

אז למה הנשים האלה פשוט לא קמות ועוזבות? מה באמת מחזיק אותן שם? יש לכך כמה סיבות.

יש נשים המפחדות מהתגובה האלימה של הבעל. כלי התקשורת מדווחים חדשות לבקרים על מקרי רצח של נשים ע"י בני זוגן. אשה מוכה יודעת שכל צעד שלה לקדם מהלך של עזיבה יכול לעלות לה בחייה. כל עוד אין לה תמיכה כלשהי מבחוץ היא מפחדת לעזוב אותו, שמא ירצח אותה. הפחד מונע ממנה להתלונן במשטרה או לגשת לבקש עזרה כדי להפסיק את האלימות.

נשים אחרות פשוט מתביישות. לחלקן יש תחושת אשמה ("אני באמת רעה, מגיע לי"), או שהן פשוט מרגישות שנכשלו, לכן הן לא משתפות אף אחד במה שהם עוברות, ולפיכך הן מרגישות בודדות וחסרות אונים. במשך הזמן הן מאבדות את בטחונן העצמי ואת תחושת הערך העצמי שלהן, הן מרגישות שהאישיות שלהן נמחקה, שהן כבר לא קיימות בזכות עצמן ומאבדות את האמון בעצמן.

יש כאלה שמאמינות שהמצב ישתפר מתישהו. נשים שבתחילת הקשר הכירו את בן זוגן כאדם אוהב ומתחשב, מקוות שהוא יחזור להיות כפי שהיה. היחס המשתנה שלו כלפיהן גורם להן לתחושות מעורבות של אהבה ושנאה בו זמנית. בזמן התפרצות אלימה כלפיהן, הן חשות כעס, פחד, חוסר אונים, השפלה ושנאה כלפי הבעל; אבל כשמגיע שלב ה"ירח דבש", השלב של אחרי ההתפרצות, בו הבעל מביע חרטה ומבטיח שזה לא יקרה שוב, השלב בו הוא מביע צער על מעשיו ומפייס אותה - הן רואות את הצד הרך שבו ואפילו מרחמות עליו ומדחיקות את התנהגותו האלימה. כך נוצר מצב פרדוקסלי: כשהן זקוקות לתמיכה רגשית ואהבה, הן מקבלות זאת דווקא ממי שפגע בהן ויצר את הבעיה מלכתחילה. מובן שזה מחזק את דפוסי ההתנהגות האלימה של הבעל, שמצליח כל פעם מחדש להכניע את האשה ולהשיג את מבוקשו. וגרוע מכך, במשך הזמן שלב "ירח הדבש" – כלומר החרטה ובקשת הסליחה – הולך ומתקצר עד שנעלם לגמרי, ואיתו נגמרת התקווה.

למרבה הצער, פעמים רבות גם כשהאשה פונה לעזרה, הסביבה והמשפחה הן אלו שמונעות ממנה לעזוב את בעלה המכה. אם במקום להעניק אוזן קשבת ולסייע ככל האפשר מאשימים אותה ומעבירים ביקורת על תפקודה, האשה שחווה התעללות חשה בודדה יותר, תחושת האשמה שלה מתעצמת ובטחונה והערכתה העצמית, שהיו נמוכים כבר קודם לכן עקב ההשפלות החוזרות ונשנות – מידרדרים עוד יותר.

יש נשים שחונכו ששלימות המשפחה היא ערך עליון העומד מעל הכל, ולכן הן לא עוזבות. הן גדלו וחונכו במשפחות שמצהירות "אצלנו אין גירושים", כך שגם אם הן רוצות לעזוב אין מי שיתמוך בהן.

ולסיום, אשה שבמשך שנים לא הורשתה ע"י בעלה לצאת לעבוד מפחדת לעזוב אותו עקב התלות הכלכלית שפיתחה בבעלה. היא לא מאמינה שהיא שווה ושמישהו ירצה בכלל להעסיק אותה, והיא מפחדת שלא תוכל לכלכל את עצמה וילדיה. לכן היא נשארת עם בעלה.

הגבר האלים הוא גבר שבתוך תוכו מרגיש חסר ערך

כמה מילים על הגבר האלים: אל תתנו לפוזה החיצונית שלו לבלבל אתכם. הגבר האלים הוא גבר שבתוך תוכו מרגיש חסר ערך. הוא תלותי, חלש ופגיע. כשהוא מפעיל אלימות כלפי אשתו ומשפיל אותה, הוא מרגיש שהוא מעליה, הוא מרגיש חזק ושולט. הגבר האלים הוא בתוכו אדם מפוחד. הפחד שמא אשתו תעזוב אותו מניע אותו לעשות הכל, לרבות שימוש בכוח פיזי, על מנת להשאיר את אשתו בשליטתו.

כיצד אפשר לעזור לאשה לצאת ממעגל האלימות? ראשית כל, אם אשה שמתעללים בה פונה לעזרתכם, חשוב מאוד שתזכרו שתפקידכם הוא לעזור לה ולא להעביר ביקורת או להאשים אותה במצב. היא לא אשמה. לאף אחד אין זכות להרים עליה יד. האשם הבלעדי בהתנהגותו של הבעל המכה הוא הבעל בעצמו.

שנית, אשה מוכה יודעת שכל צעד שלה לקדם מהלך של עזיבה עלול לעלות לה בחייה. היא יודעת שכל סימן לעזיבה או ניסיון פרידה הוא מסוכן עבורה. לכן, אשה הרוצה לצאת ממעגל האלימות חייבת להיעזר באנשי מקצוע שידריכו אותה כיצד לעשות את זה באופן נכון ובטוח.

ואם את בעצמך נמצאת במעגל האלימות - ברצוני להקדיש את השורות הבאות במיוחד עבורך:

זכרי, את לא לבד. יש מי שיעזור לך. יש אנשי מקצוע, מרכזים למניעה וטיפול בהתעללויות. אל תמותו מבושה, אתן לא אשמות, לכו לבקש עזרה. גם לכן ולילדיכן מגיע איכות חיים, גם לכן מגיע לחיות חיים שמחים וטובים. חיים נטולי אלימות.