היא יודעת שהוא אוהב אותה. זה נמדד בכסף?

"הדילמה שלי", כותבת אליי פ', "מתאימה גם לפילוסוף, על אף שפסיכולוג, כלכלן ומגשר היו יכולים לתרום כל אחד את תרומתם לעניין".

נעצור לרגע כאן. פילוסופיה לא אוהבת כל כך לתת עצות מעשיות. לכל היותר, היא מציגה עקרונות לשיקול דעת מעשי. השפה של הפילוסופיה לוגית מדי לאוזנו של אדם במצוקה. לא רק שהיא קרה מדי, אולי חסרת רגשות, אלא גם נראה, לפי מחקרים שונים, שהיא לא כיוון המחשבה שמנחה את האדם המעשי. האדם המעשי לא כל כך רציונלי.

"כל צד ידאג לעצמו, לרבות לבריאותו"

"פרק ב', שנינו גרושים בגיל המעבר", כך מציגה פ' את הדילמה שלה, "נפגשנו לפני כמה שנים. כמה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת חליתי במחלת קשה. הוא בחר להישאר לצדי וטיפל בי במסירות. כשיצאתי מבית החולים, הציע לי השתתפות רצינית בכספי הטיפולים. סירבתי לקבל. הוא הציע שוב ושוב. סירבתי. יחסינו היו טריים, אבל זה נגע ללבי. לא תכננו לעבור בשלב זה לגור ביחד, אבל המחלה זירזה את התהליך, כי בהתחלה הייתי צריכה השגחה. הוא עבר לגור איתי. אנחנו גרים יחד, ויש בינינו אהבה גדולה מאוד. רוב הזמן החיים יפים, ורוב הזמן המחלה רגועה. רק, המנטליות שונה מאוד בענייני כספים. הכסף מאוד חשוב לו. אני מאמינה גדולה באנשים. אנחנו פשוט חושבים ומתנהלים אחרת בעניין הזה. אנחנו מחזיקים חשבון משותף, הוא שם בו כפול ממני, כי הכנסתו החודשית כפולה, ודיברנו בתחילה על העיקרון של 'כל אחד לפי יכולתו'. יש לו רכוש נוסף, לא מועט. הרכוש הזה אינו נמצא בחיינו המשותפים. הוא שלו, ומיועד להישאר אחריו לילדיו. מהחשבון המשותף אנחנו חיים יחד, כולל נסיעות לחו"ל מעת לעת. כשצריך, מוסיפים. ולפעמים הוא מוסיף לבד, ואפילו מיוזמתו. לי יש רק את דירתי ומשכורתי. גם דירתי אמורה להישאר לילדיי אחריי. יש בינינו הבנה בעניין זה. דיברנו על הסכם ממון בעבר, ואיכשהו זה התמוסס. לא היה לי זמן, לא חששתי ממנו. אני יודעת שהוא לא 'יגנוב' לי את הדירה, כל השאר פחות חשוב, חשבתי. באחרונה הוא העלה מחדש את הנושא של ההסכם, כי הוא קנה דירה ואנחנו עוברים אליה בקרוב. אין לי בעיה לחתום, או כך חשבתי".

ללטף כן, לקנות תרופות לא?

היא ממשיכה וכותבת: "אחר כך הביא נוסח הסכם. הנה הסעיף שפגע בנשמתי: 'אין צד אחד אחראי לדאגה לבריאותו של הצד השני. כל צד ידאג לעצמו, לרבות לבריאותו, בכוחות עצמו או בסיוע קרובי המשפחה שלו'. פרק ב' לא מתאפיין בדרך כלל בשיתוף משאבים, כידוע, ואין לי כוונה לסחוט אותו. גם הקשיים הרגשיים של גבר שנסחט כלכלית על ידי גרושתו ברורים לי. אבל אני לא היא. איפה גבול האהבה? הביטחון שבקשר זוגי? לא ידאג לבריאותי? אז מה לעזאזל אני עושה פה? האם באמת אני מנצלת אותו? מה הגבול? ללטף, להגיש כוס תה, לרחוץ במקומי כלים כשאני מרגישה רע – זה כן. לקנות תרופות לא? וממתי? – כי כרגע אני קונה תרופות ב-500 שקל בחודש, מהחשבון המשותף. מתי זה ישתנה? כשאעלה ל-1,000? 2,000?"

פ' מציינת במכתבה כי בימים אלה היא שוב אינה במיטבה. "אני מרגישה שוב לבד בחיים. בלי פרטנר. זה אבסורד. אני יודעת שהוא אוהב אותי באמת. עד איפה? – עד הכסף? אני מחבקת אותו בלילה, והלב שלי מלא חששות: עד מתי? אולי זה תכף ייגמר? על כסף? התקופה הזאת היא המאושרת בחיי, על אף שאני חולה. וגם המאושרת בחייו. אבל על הסעיף הזה לא אחתום: כשהיית רק מאוהב בי היית מוכן לתת הרבה כסף לצרכי בריאותי. היום זו אמורה להיות אהבת אמת, לא רק התאהבות. אז כבר לא? והאם לא הוכחתי בהתנהגותי עד עכשיו שאני משתתפת בכל מה שאני יכולה ובכמה שאני יכולה? האם לא יכולת לסמוך על השיתוף הזה בינינו? הסכם הממון אורב על השולחן, ואנחנו בורחים ממנו שנינו כמו מאש...".

אהבה היא רגש פרדוקסלי

אני יודע לדבר על אהבה. אני לא יודע לדבר על האהבה של פ'. לכן אני כותב על העקרונות שאולי יכולים להתאים גם למקרה הספציפי הזה:

1. אין לייחס חשיבות רבה מדי לדברים שנאמרים מתוך אהבה

אחת התלונות הנפוצות ביותר, בין בני זוג, היא משהו בנוסח הבא: "פעם היית מוכן לכבוש את העולם למעני, והיום לא". התלונה מרמזת על חוסר יושר כלשהו. הבעיה איתה שהיא נכונה, אבל לא רלוונטית. אהבה היא משענת קנה רצוץ. היא יכולה להשתנות מרגע לרגע, היא מתבלה תוך שנים ספורות והיא ספונטנית ובלתי צפויה. דיבורים של אהבה טובים רק לרגע אמירתם. דיבורים בימים של סערת רגשות אינם שווים הרבה, אם בכלל, מעבר לעצם אמירתם ולרגע אמירתם. הניסיון להבין אותם כהבטחה הוא טעות מרה. מהרגע שדברי אהבה יתקבלו כהסכם לכל דבר, הלכה הספונטניות והלכה האהבה.

2. הצורך בהסכמים מחייבים נובע מאופייה הלא מחייב של האהבה

אהבה היא רגש פרדוקסלי. למרות אופייה הלא יציב, היא מחוללת מספר אחת של השאיפה לנצח. כחסרת יציבות היא מזלזלת בהסכמים, וכשאיפה לנצח היא יוצרת דחף לחתום על הסכמים מחייבים, כמו הבטחות ונישואים. נישואים הם התשובה הכי קרובה למציאות למחול השדים של הרגש הקצר יחסית בזמן. 

3. האופי ההסכמי של צרכי הנצח מוסווה בחגיגות

האופי ההסכמי של הנישואים מכוסה בעטיפות חגיגיות של צבעוניות ושמחה. החגיגה היא כל כך גדולה, עד שקשה להבחין שמדובר כאן בעצם בהסכם מחייב. החתימה על כתובה, למשל, שהיא הסכם לכל דבר, נתפשת יותר כאקט חגיגי מאשר התחייבות. במובן זה, מסיבת הנישואים היא במידה רבה ניסיון מוצלח ביותר של הסחת דעת.

4. הרגש לא טוב להסכמים, אבל הסכמים טובים לרגש

במקום לחפש את הנדיבות בפרטים הקטנים של ההסכמים, תכונה שבהחלט יכולה ליפות את הצורך הבעייתי של האהבה בהסכמים, יש לשים את הרגש לרגע בצד ולהיות רציונליים. לא נעים, אבל לא נורא. הסכמים כמו הסכמי ממון, צוואות ופוליסות ביטוח דומים לצנרת ביוב - הם שם, אבל נעלמים מהתודעה לאחר שהתקינו אותם.

5. רגש אהבה לא יודע לנצל

העיקרון הקודם נראה בעייתי. מי ערב לנו שלא ננוצל? העיקרון הפעם הוא כדלקמן: אם הוא אוהב אותך, הוא לא ינצל אותך. אם הוא ניצל אותך, הוא לא אוהב אותך. אם הוא לא אוהב אותך, אין טעם בהסכם מלכתחילה.

• יש לכם דילמה שקשורה ברגשות? כיתבו לנו, ואולי אבינועם יבחר להתפלסף עליה כאן.