אילת: הפספוס הגדול של התיירות הישראלית

כשהגיעו לוחמי חטיבת הנגב אל אום רשרש ב-1949 ואברהם אדן טיפס על המוט המאולתר כדי להניף את דגל הדיו המפורסם, היה על שפת ימה המרהיב של אילת רק מבנה אחד עם גג מקש. זו הייתה ההזדמנות ההיסטורית של מדינת ישראל ליצור אתר תיירות חדש - נקי מהשגיאות של הדורות הקודמים, תוך למידה של כל הכשלונות של אתרי התיירות בשאר חלקי הארץ.

אילת הייתה עיר נופש בתולית. אפשר היה לעצב אותה כראות עינינו, מתוך מחשבה ותכנון לטווח ארוך. אך תראו מה מצבהּ של אילת כיום. חוף הים שלה חסום על ידי שורה של בתי מלון. המראה המבולגן של איזור התיירות נראה כאילו הונחו בו אתרי התיירות והמלונות באופן מקרי לחלוטין. נמל התעופה ממוקם ממש בתוך אזור המלונות, על אדמה יקרה מפז.

העיר אילת עצמה מכוערת למדי. חלק הארי מהחוף שהיה באופן טבעי צריך להיוותר אתר תיירותי מוקדש כיום לנמל ולמגרשים ענקיים לחניית מכוניות. נוסף על כך ראו האילתים בתיירים מסחטה שאפשר להתעלל בה. תיירות הרי נחשבת מחצב עדין, שאם לא מטפחים אותו באהבה הוא נעלם ללא שוב. היה צריך להחדיר למוחות התושבים במסע שכנוע רציף, שעם קצת אדיבות ובעזרת מחירים סבירים הם יקנו לתיירים הרגשה טובה יותר.

איך הוא שר

אחת הרעות החולות של התיירות באילת בפרט ובישראל בכלל היא המנהיגות הפוליטית הישראלית, המזלזלת לחלוטין בענף התיירות. בעבור פוליטיקאי מן השורה, להיות שר תיירות זה משהו הקרוב להשפלה. במשך עשור כיהנו לא פחות מאשר 14 שרי תיירות שונים. כל שר המתמנה לתפקיד מנסה לברוח מהתפקיד כמו ממגפה.

אלא שכל פרויקט ארוך טווח בענף התיירות נמשך שנים רבות, וכשמתברר לשר כלשהו שלא הוא יחתוך את הסרט, הרי שהנושא מפסיק לעניין אותו. מעט מאוד שרים התייחסו ברצינות להיותם בתפקיד שר תיירות. בכל ארצות התיירות בעולם - ובעיקר באירופה - נחשבים שרי התיירות לחשובים בממשלות. ענף התיירות שם נחשב מרכיב חשוב ביותר, ולאחד מגורמי ההכנסה המרכזיים בכלכלות שלהם.

מדינת ישראל, ארץ הקודש, היא אתר תיירותי אטרקטיבי, שאמור למשוך מאות מיליוני מאמינים בדתות המונותיאסטיות. ואולם העוסקים בענף התיירות מצליחים להביא לתחומי ישראל בקושי רב כ-2 מיליון תיירים בשנה. כמו מספר התיירים המגיעים לאי היווני סנטוריני בערך.

רק הישראלים נותרו נאמנים

נעזוב רגע בצד את העניין הביטחוני, הרי עברו שנים מאז האינתיפאדה האחרונה. כולם זוכרים את עידן הסקנדינבים שהציפו בזמנו בטיסות שכר את אילת, אך נשחטו במחירי הבירות על ידי המקומיים. הם כבר לא יחזרו אלינו. גם התיירים הרוסים מתחילים להעדיף אתרי תיירות חמים אחרים על פני אילת, שכן כאשר לאתר תיירות יוצא שם רע - מתרחקים ממנו כמו ממגיפה.

רק הישראלים נותרו כיום נאמנים לאילת האהובה עליהם. הבעלים של בתי המלון לא למדו את האלף-בית שהמלונאים הטורקים למדו זה מכבר: חדר ריק הוא הפסד גמור, בה בעת שתמורת 30-20 דולר ללילה בעונות המתות הם מכסים לפחות את עלות התפעול של המלון.

השכנים בעקבה למדו את הלקח. בתי המלון שלהם אינם נופלים ברמתם מאלו של אילת, אך המחירים נמוכים בהרבה. נכון שעלות העובדים בעקבה נמוכה באופן משמעותי מאשר בישראל, בין השאר בגלל החוקים הקשורים בהכנסת המינימום. אבל התירוץ הזה אינו מספיק כדי להסביר מדוע התיירים בעקבה יוצאים מרוצים יותר. הירדנים עולים עלינו גם באדיבות וברמת השרות. הם משאירים אצל התייר המבקר אצלם רצון לשוב שנית.

תיירים בחוף עקבה (צילום ארכיון: מאיר אוחיון)

רשתות של בתי מלון בעקבה, כמו מובנפיק למשל, מציעות 3 לילות במחיר של 2 לילות - דהיינו ב-156 דולר ללילה. קמפינסקי דורש אמנם 234 דולר ללילה, אבל האירוח בו מעל ומעבר. בעקבה משקיעים הון ממשלתי רב בעידוד אזור סחר חופשי. הירדנים מפנקים את המשקיעים בהטבות שונות, ובעיקר בפחות ביורוקרטיה.

עניין נוסף: הירדנים מודעים לשמירת הסביבה. בחוף "טאלה ביי" הנמתח לאורך 21 ק"מ מציעים הירדנים מגוון פעילויות למשפחה, ויש חופים פרטיים וציבוריים. אחד הרעיונות שיכולים לדחוף את התיירות לאילת הם פסטיבלים למיניהם, החל בפסטיבלי ג'אז ורוק - וכלה בפסטיבלי סרטים.

פסטיבלים כאלו קידמו לא מעט אתרי תיירות. חבל שבגלל בעיות עם הדתיים לא צמח באילת אתר מרשים של בתי קזינו; לא כל אתר הימורים הוא נושא מביש. גם להפוך את אילת למרכז כנסים עשוי למשוך מאסות של תיירים. ובמיוחד חשוב להטמיע בנפשם של תושבי אילת שהתיירות היא עתידם ומקור פרנסתם - ולהתייחס לתייר באדיבות בהתאם.

• המאמר מבוסס על דברים שנשא יוסף (ג'קסי) ג'קסון בפאנל התיירות בכנס אילת לתקשורת