בזמן שנפשתם: הנִסים שלכם בטיולים ובחופשות

חילוץ מוסק בהרי הדולומיטים

ביולי השנה יצאנו - בעלי, מיכה, ואני - לטרק בדולומיטים שבצפון איטליה. ההכנות נמשכו כמה חודשים, ובהן שקילת התרמילים וצעדות וטיפוסים בעלייה להרים שונים בארץ בכל שבת שנייה.

תיכננו טיול של שישה ימי הליכה בהרי הדולומיטים, מוויגו די-פסה למרמולדה, על בסיס הספר "אויר הרים" ומפות של 1:25,000 שרכשנו באינטרנט. הגענו לוויגו די-פסה והתחלנו ללכת בבוקר יום שבת שמשי ונאה. עלינו מהכפר ברכבל, ומשם הלכנו כשעתיים עד לבקתת ויולט שבה תיכננו ללון בלילה.

השארנו בקבלה את הדרכונים שלנו, ויצאנו לטפס על הר הקטינצ'יו. הטיפוס היה קשה, אך הנוף שנשקף מלמעלה על העמקים בסביבה ועד בולצנו היה שווה את המאמץ.

מיכה בתחנת רכבת באיטליה. ההכנות נמשכו חודשים (צילומים: נגה מליניאק)

התחלנו לרדת במסלול אתגרי עם כבלים וקשירות חבל. היה לא פשוט, בעיקר בקטעים שההרים היו מכוסים בשלג, אך עשינו זאת כמו גדולים. ואז, דווקא אחרי שסיימנו את החלקים הקשים, בעודנו ממשיכים לרדת כדי להקיף את ההר ולחזור לבקתה ב-17:30 (אחרי שמונה שעות הליכה), הגענו שוב לקטע מכוסה שלג.

התחלתי ללכת על טביעות הפסיעות של האנשים שקדמו לי כשההר משמאלי, העמק והמדרון מימיני, וביד ימין אני נעזרת במקל ההליכה שלי. אחרי כמה פסיעות הסתובבתי למיכה ואמרתי "נורא חלק פה - תן לי יד". מיכה נתן לי יד, ניסיתי לעשות פסיעה ו...אופס החלקתי, ומשכתי את מיכה איתי במדרון מלא שלג ואבנים.

מיכה התהפך פחות פעמים ממני, בגלל התרמיל שקצת בלם אותו, ואני המשכתי להתגלגל מאבן לאבן כ-50 מטר, כשבראש עוברות מחשבות פרידה ותפילה. בסוף הנפילה התיישבתי ללא יכולת להזיז את הידיים ומבלי להרגיש כלל את יד ימין, אבל בהחלט בחיים.

מיכה זכר שחיוג 112 בכל סלולרי מגיע לשירותי חרום. הוא התקשר, הסביר איפה אנחנו ושאני לא מסוגלת לזוז. חצי שעה לאחר מכן הגיע מסוק החילוץ עם צוות חילוץ של רופאה ופרמדיק.

כמו בסרטים, המסוק הנחית אותם, הם טיפלו בי וקשרו אותי לאלונקה, ואז המסוק חזר לקחת אותנו (אותי הרימו בכבל, כמו שצריך...) הביאו אותנו לבית החולים בבולצנו, שם נותחתי ונשארתי מאושפזת שמונה ימים עם שתי ידיים שבורות.

רק למחרת בבוקר, לאחר שמיכה נסע להביא את התרמיל והדרכונים שלנו, הסתבר שגם הוא פצוע וחבול (שבר שתי צלעות ושן) וגם הוא הופנה לטיפול.

אין ספק שקרה לנו נס - למרות הנפילה הקשה והחבלות והשברים, לא נפצענו בראש או בעמוד השדרה, וכיום, חמישה חודשים אחרי התאונה, אנחנו משוקמים לחלוטין.

סופ"ש אמריקני

כשהגעתי לקליפורניה אחרי טיול באקוודור מצאתי את עצמי נודד בין דירות של אנשים שהכרתי, עובד בעבודות מזדמנות כדי לממן את הוצאות המחייה שלי.

בחור אחד שהכרתי, שעבד בפדרציה היהודית בעיר, הציע לי להתנדב בהפעלת הדוכן של הפדרציה ב"יום הסטודנט" במקום. כמובן שהסכמתי, וקיבלתי 40 דולר להוצאות ומכונית שכורה עם מיכל דלק מלא.

באחד הלילות לא נרדמתי והתחשק לי לנסוע במכונית. חשבתי על כך שבאורגון עוד לא הייתי, אבל היא רחוקה מדי, ולכן החלטתי לנסוע לרינו שבמדינת נוואדה - מרחק 150 מייל מסן פרנסיסקו, שבה הייתי באותה העת.

הגעתי לרינו ונכנסתי לקזינו נחמד כשאיתי רק 20 דולר. החלטתי ש"מותר" לי להפסיד מקסימום מחצית מהסכום, וב-10 דולר תיכננתי לקנות דלק בדרך חזרה לסן פרנסיסקו.

וכך התיישבתי לנסות להרוויח קצת כסף במכונות המזל של מטבעות ה-10 סנט. ביליתי שם שעתיים יפות מאוד (באיזשהו שלב אפילו הכפלתי את הסכום), ויצאתי, כמתוכנן, עם 10 דולר בכיס. עצרתי בתחנת הדלק האחרונה של נוואדה ומילאתי דלק ב-10 הדולרים שנותרו לי. שנייה אחת מאוחר מדי, נוכחתי שמוחי המחושב והרציונלי הכזיב הפעם: שכחתי שבחזרה לסן פרנסיסקו חוצים את הביי ברידג', וצריך לשלם אגרת גשר ("טול") בסך 2 דולרים, שכבר לא היו לי... התבאסתי.

התיישבתי לנסות את מזלי במכונות המזל (צילום אילוסטרציה: יוסף ג'קסון)

נוסף על כך, הייתי רעב (לילה שלם בדרכים), והיו איתי 50 סנט (שני קווארטרים) שבעזרתם תיכננתי לקנות איזה מאפה קטן במזנון של תחנת הדלק.

ואז ראיתי בפינה מכונת מזל מאובקת. מסתבר שבנוואדה המכונות האלה נפוצות למדי, גם מחוץ לקזינו. חשבתי לעצמי "50 סנט לא מקדמים אותי לשום מקום מבחינת חציית הגשר - הבטן שלי תחזיק מעמד", ושמתי קווארטר אחד במכונה. כלום.

נאנחתי בלי קול, ושמתי את השני. מישהו הפעיל פעמונים בקולי קולות. רגע, זה לא מישהו, זו המכונה... היא נעצרה על כמה ציורים של פירות, המספרים התחילו לרוץ ונעצרו על 360. זכיתי!

עופר קוט. היה צריך עשרה דולר כדי לקנות דלק בחזרה לסן פרנסיסקו

המטבעות התחילו לזרום מתוך המכונה בקצב מסחרר. 360 מטבעות של רבע דולר, 90 דולר בסך הכל. מספיק בשביל לחצות את הגשר, מספיק גם לארוחת בוקר עתירת פנקייקים וסירופ מייפל. לא רע בשביל רבע דולר אחרון.

הנסיעה חזרה לסן פרנסיסקו הייתה נהדרת. לא בגלל הזכייה (אם כי היא לא הפריע להרגשה, כמובן), אלא בגלל שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת מאוד, ובאור הרך יכולתי לראות בפעם הראשונה את הנוף בדרך לעיר. כנראה שמישהו אוהב אותי שם למעלה.

סיפורי אלף לילה ולילה במועדון לילה

מאת: רון עטר

זה היה בלונדון. יצאנו כמה חבר'ה ישראלים למועדון לילה מזרחי, עם כמה בחורות ערביות (כנראה ממרוקו) שהכרנו בקזינו קודם לכן. לא ידענו שהבחורות מכירות את המועדון והסתבר, בדיעבד, שגם היו להן אחוזים ממה ששילמו "הניצודים" על ידן (כמונו). אבל דבר אחד הן לא ידעו: שאנחנו ישראלים, וממש לא פרייארים. אבל בל נקדים את המאוחר.

המסיבה הייתה מעל ומעבר; השתייה והאוכל זרמו כמים והבטן התמלאה במאכלים טעימים ונפלאים, רקדניות הבטן עינטזו והאלכוהול החל לתת בנו את אותותיו.

והנה אט-אט ובלי שנרגיש התעופפו להן הבחורות שהיו עמנו כמו פרפרים, ואנחנו נשארנו לשאת בהוצאות התשלום לבילוי. החשבון הגיע ולמרות השיכרון, חשכו עינינו כשראינו את הסכום שנדרשנו לשלם: כ-1,000 ליש"ט בעבור שלושה אנשים, ועוד ישראלים שלרגע לא חשבו שייצטרכו לשלם את החשבון המנופח.

המסיבה הייתה ומעל ומעבר... (צילום אילוסטרציה: סי די בנק)

התחיל ויכוח בין בעלי המקום לבינינו, שעלה לטונים גבוהים (חשבו שאנחנו שייחים עם מאגר חביות נפט בלתי נדלה), אך כמובן שדבר לא עזר להם ואנו המשכנו להתעקש ולא לשלם. והנה הנס אכן התממש.

מקצה האולם נשמעו קולות של מחיאת כף יד כמו בסרטי עלי באבא. המלצרים השתתקו, וקול של אדם שיכור והלום יין שאל מה העניין. המלצרים והבעלים ניגשו אליו ויידעו אותו שאנחנו לא מוכנים לשלם את החשבון, והוא, בלי להניד עפעף, היסה אותם ואמר: "כל החשבון עלי".

המלצרים קיבלו את ההוראה והניחו לנו מבלי להוציא אפילו מלה אחת נוספת. האיש השיכור התקרב אלינו ואמר, או יותר נכון הורה: "אתה מוזמנים אליי לסעודה במלון ריץ המפורסם".

וכך נסענו - אנחנו בפורד ישנה והוא ברולס רויס חדישה, ובריץ התחילה סעודה שנייה. שיערנו שמדובר באחד הנסיכים של תעשיות הנפט שנמצאות מזרחית למדינתנו, והמשך הערב ומה שקרה בו יישמר אצל כל אחד מאיתנו.