דנקיל: מסע להר הגעש ארטה במדבר החם בעולם

חלום כל כך גדול וכל כך לא מציאותי, כך שדנקיל (Danakil) נשאר בגדר פנטזיה שלא באמת יכולה להתממש. לאחר הטיול הראשון שעשינו בהרי הסימיאן התחלנו בכל זאת לשאול ולברר בנוגע לאפשרות לחצות את המדבר ברגל עם גמלים, כמו שאנחנו אוהבים.

כל מי שעוסק בנושא טיולים בעולם, כולל משרד התיירות וחברות הטיולים למיניהן, אמר לנו שאין סיכוי להגשים את החלום משלוש סיבות עיקריות: המצב הביטחוני - עקב הקרבה לגבול עם אריתריאה, והעובדה שהמסע הוא בשטחו של שבט האפר שנחשב לא ידידותי בלשון המעטה; השיטפונות שפקדו את האזור בעונה הגשומה; החצייה של המדבר הזה עד להר הגעש ארטה אלה אינה אפשרית ברגל אלא רק בג'יפים.

התבאסנו, והמשכנו בטיול כרגיל, וכשסיימנו את הטיול האחרון בהרי הבלה עשינו עוד טלפון אחד לבחור ששמו נביעת, שנודע כמי שעושה את הבלתי אפשרי. ולהפתעתנו הוא אמר שיש סיכוי לעשות את מה שאנחנו רוצים מכיוון שהשיטפונות פסקו וההגעה להר הגעש אפשרית. הוא גם טרח לציין, כמו כל השאר, שלעשות את זה ברגל זה כמעט בלתי אפשרי.

אף על פי שבאותה תקופה פנינו היו מועדות לכיוון ההפוך, דרומה לקניה, ארזנו את תיקינו והתחלנו לעלות צפונה למדבר. אחרי כמה ימי התאוששות באדיס אבבה אצל ספי ואסף האדירים, הגענו לעיר מקלה, פיסת הציוויליזציה האחרונה לפני הדנקיל.

דנקיל. קשה לחצות את המדבר ברגל (צילומים: עמרי וולק ונדב דווידזון)

המשכנו בבירורים, מקווים שחברות הטיולים שם יהיו יותר מעודדות ממה שנתקלנו עד אז, וכמובן שהתאכזבנו שוב. כולן, ללא יוצא מן הכלל, אמרו לנו שהתכנית בלתי אפשרית. ובכל זאת, כשנפגשנו בערב עם נביעת, הוא חזר ואמר שהתכנית אמנם משוגעת לחלוטין, אבל בניגוד לכולם טען שהיא אפשרית, הראה לנו קצת את המסלול, והוסיף שעלינו להגיע קודם כול לברהלה, העיירה השוכנת על ספו של המדבר במרחק של כארבע שעות נסיעה, ושם להמשיך בבירורים, וכך עשינו.

בבוקר עלינו על אוטובוס לברהלה. בדרך החלפנו את האוטובוס במשאית, וממנה עברנו לאחרת, מאחר שכל אחד מהרכבים נהרס בתורו. כך הפכו ארבע שעות נסיעה ל-12 שעות של טלטולים. תשושים הגענו לברהלה, והתחלנו בבירורים. הגענו למבנה היחיד בעיירה שלא היה פחון או בית בוץ, והנחנו שזו תחנת המשטרה המקומית. השוטר הזעיק את "האחראי האזורי על נושא התיירות", שכעס עלינו מכיוון שהוא בדיוק היה באמצע הלימודים לבגרות בלשון.

בתשובה לשאלתנו הסביר לנו הילד - מוסא (כולם שם מוסלמים), בסיועו של האדם היחיד במקום שידע אנגלית ועבד שם כמורה, שהעניין אפשרי. מיד אחר כך הוא קרא לחאג'י, המדריך המקומי. לאחר שיחת היכרות קצרה המשכנו לביתו של מוסא לתכנון המסע.

חשנו כמו בסצנה מתוך "לורנס איש ערב"

התכנית הייתה להצטרף לשיירת גמלים שצועדת לחמדאללה (אתר שבו חוצבים את המלח ובו קיימים אגמי גפרית מרהיבים ביופיים). ירדנו אל ח'אן הגמלים ומצאנו שיירה שהסכימה שנצטרף אליה. מאושרים מהיום המוצלח ומהעובדה שאנחנו בדרך הנכונה, הלכנו לישון בתחנת המשטרה. בבוקר המשכנו להתארגן למסע, ולשאת ולתת עם האנשים ששכרנו למסע על השכר והמזון. בערב, עייפים לאחר יום של דיונים והכנות, העמסנו את הציוד על הגמלים ויצאנו לדרך.

בבוקר המשכנו לשאת ולתת עם האנשים ששכרנו למסע על השכר והמזון

החבורה מנתה שישה אנשים: אחד שיודע את הדרך, אחד שיודע לירות בקלאץ', אחד שיודע אנגלית, אחד שיודע לנהוג גמלים ואנחנו שלא ידענו לשאול. בדרך הצטערנו על כך שבני האדם בנו את מגדל בבל; התקשורת הייתה בעייתית.

אנחנו דיברנו בינינו עברית, את ההחלטות תרגמנו למתורגמן לאנגלית, שתרגם אותה לטיגרית - למורה הדרך, שדיבר עם נוהג הגמלים והשומר באפרית... בקיצור, אם עלה בדעתנו לבקש משהו מנוהג הגמלים, כמו למשל להבריך את הגמלים כדי לקחת ציוד כלשהו, בקשתנו הייתה עוברת בדרך ארבע שפות ולרוב לא מגיעה במלואה ובתוכנה האמיתי ליעד הסופי.

כך המשכנו לצעוד כל הלילה וכל הערב שלמחרת לעבר חמדאללה, כפר הסמוך לדלול ושממנו הדרך ממשיכה לארטה אלה, הר הגעש המדובר. הצעידה יחד, עם שיירות הגמלים במדבר בליל ירח מלא, הייתה חוויה מדהימה. חשנו כאילו אנחנו בסצנה מתוך "לורנס איש ערב" או בפרק בספר "והיום אינו כלה" של אייטמטוב.

צעדנו כ-50 ק"מ בתוך 24 שעות, ובדרך חלפו על פנינו אלפי גמלים בשיירות, חלקם בדרך לדלול וחלקם עמוסים מלח חזרה לברהלה. התחלנו גם לחוש את משמעות המילים "המדבר הכי חם בעולם", כשבהפסקת הצהריים הטמפרטורות עלו מעל ל-40 מעלות בצל. למזלנו הלכנו בתוך ערוץ של נחל זורם שמימיו עזרו לנו להתמודד עם עומס החום הנורא.

הפסקת צהריים בדרך למישורי המלח. הנחל הקריר משמש מפלט מהחום

בערב הגענו לחמדאללה. עם השקיעה ראינו את שיירות הגמלים חולפות על פנינו בדרכן לדלול, מראה מיוחד שהדהים אותנו לחלוטין. חמדאללה נראית כמו עיירה הלקוחה ממערבון גרוע, ובכל רגע חששנו ש"המכוער" מהסרט "הטוב הרע והמכוער" יצוץ מאחורי איזו בקתת בוץ ויאמר: When you got to shoot shoot, don't talk...

למזלנו הגיע למקום שי'ח מקומי ששמו עלי מוסוואן, מתוגבר במחלקה של אנשי מליציה, חיילים ושוטרים. הוא התרשם מאוד מהעובדה שהגענו לעיירה ברגל, והזמין אותנו להצטרף אליו לביקור בדלול. לאחר התלבטות, הסכמנו.

מראה מדהים של אגמי גפרית מבעבעים מהקרקע

את הלילה העברנו בתוך בקתת עץ שבה הרווחים בין קורה לקורה הזכירו לנו את הצלעות של פגרי הגמלים שחלפנו על פניהם בדרך. הקצנו לפנות בוקר ויצאנו לנסיעה עם המארחים. כשהגענו לדלול נעתקה נשימתנו מן המראה המדהים של אגמי הגפרית המבעבעים להם מהקרקע.

גם לגמלים יש גבול, וחלקם מוצאים את מותם היכן שהעבירו את חייהם

מאחר שאין טוב ממראה עיניים, צילמנו אלפי תמונות, אך גם אלה אינן מצליחות להעביר את המראה המדהים... המשכנו לאסלה, אתר חציבת המלח, שם ראינו מאות גברים וגמלים שעובדים בחום הבלתי נסבל, שעצמתו הוכפלה עקב הקרינה שהוחזרה מהמלח.

הטכניקות שבהן הם משתמשים לא השתנו במשך אלפי שנים: המלח הופרד על ידי מקלות עץ, סותת באמצעות גרזן פרימיטיבי והועמס על גבי הגמלים כדי לקחת אותו מרחק של שבוע הליכה מערבה למקלה, שם יימכר כל בלוק ב-20 ביר, שהם כשישה שקל.

כריית מלח. הכרייה מתבצעת בדיוק כפי שהתבצעה לפני מאות שנים

שבנו חזרה לכפר והתארגנו להמשך המסע. בערב יצאנו למסע של ארבעה ימים לעבר קוסרוואת, הכפר שלפני הר הגעש. כל יום צעדנו מהנץ השחר ועד הצהריים, ואז הסתתרנו בצל מפני החום הנורא. בשעות אחר הצהריים, כשהחום נשבר, המשכנו בדרכנו עד לחשכה, נהנים משקיעות מרהיבות שמדבר דנקיל סיפק לנו.

בכל עצירה הגענו לבית רועים, שם קיבלו אותנו בברכה ופרסו לכבודנו מחצלות למנוחת הצהריים. כיוון שבחלק מהבתים היו בארות מים, ניצלנו את ההזדמנות כדי להתרחץ בהן, דבר שהקל משמעותית על עומס החום. המים ששאבנו מהבארות היו מלאים חול ולא היו כל כך ערבים לחך, אבל זו הייתה הברירה היחידה.

בדרך אירעו לנו כמה תקלות. לאחר יומיים הליכה הודיע לנו הצוות שנגמר לו האוכל. כעסנו, כיוון שלפני היציאה קנינו עבורם את כל המזון שביקשו. כדי להרגיע את הרוחות החלטנו לקנות עז בכפר הקרוב ולשחוט אותה לארוחת הערב. לאחר הארוחה המשביעה, עייפים מ-120 הק"מ שחצינו עד כה, נרדמנו כמו תינוקות, עד שבאחת לפנות בוקר חשתי (נדב) כאב עז ברגל שמאל.

בדלול, מעיינות הגופרית מבעבעים וצובעים את הקרקע בצבעים מרהיבים

הדלקתי את פנס הראש רק כדי לגלות שעקרב צהוב מתרוצץ לו בחלקה הפנימי של הכילה שלי. הבנתי שנעקצתי. המצב היה בעייתי לנוכח העובדה שהיינו במרחק של חמישה ימי הליכה מהציוויליזציה. הערתי את עמרי וכך ישבנו שנינו חסרי אונים וקיווינו לטוב. לאחר כחצי שעה ושתי כוסות חלב, הכאב נרגע מעט, רמז לכך שהכול יהיה בסדר. חזרנו לישון.

עמדנו המומים אל מול מראהו של אגם הלבה

הגענו לקוסרוואת, ולאחר דיונים עם השיח' קיבלנו אישור לעלות להר הגעש בתנאי שנשכור עוד שומר חמוש ומדריך מהכפר, ובתשלום של "דמי כניסה" נכבדים. יצאנו לדרך בשתיים לפנות בוקר, ובשעה חמש אחר הצהריים, לאחר יום ארוך במיוחד, עמדנו למרגלות ההר ויכולנו לראות את עמוד העשן המיתמר מפסגתו.

ההתרגשות השכיחה מגופנו את תלאות שבוע ההליכה האחרון; טיפסנו בזריזות כשאנחנו משאירים את החבורה העייפה מאחור לעלות לאטה. כשהגענו לראש ההר מצאנו את עצמנו עומדים על לועו של מכתש ענק שעוצב על ידי זרימת הלבה בהתפרצותו האחרונה של ההר. נרגשים הבחנו במכתש פנימי המעלה עשן ובוהק בהילה אדומה. לא יכולנו להתאפק, ויצאנו בריצה אל עבר מרכזו של המכתש.

חוצים את המישור העצון לפני הר הגעש

כשהגענו לקצה הלוע נותרנו ניצבים המומים אל מול מראהו של אגם הלבה, אחד משלושת אגמי הלבה היחידים על פני כדור הארץ. התחושה המופלאה שמילאה אותנו, בנוסף להרגשה שהצלחנו במסע למרות כל הקשיים, היממה אותנו, ונשארנו לעמוד שעה תמימה על לועו של המכתש, בוהים בגעשו של אגם הלבה הבולע את מדפי הסלע ויורק פרצי לבה לאוויר המדבר. היינו כל כך שקועים במראה הלבה עד שלא הבחנו בסופה המתקרבת, ולפתע נפתחו ארובות השמים ובמדבר החם בעולם ירד עלינו מבול אדיר של גשם וברד.

פשטנו את הבגדים ועמדנו עירומים, נותנים לגשם לשטוף מעלינו את השבוע הארוך שעבר. לא יכולנו לבקש סיום מוצלח והולם יותר מזה למסע. לאחר שנרגענו והתייבשנו המתנו לשאר החבורה שתגיע. בחשכה היה מראהו של ההר מרהיב אף יותר ושיוותה לו מראה כשל השער לגהינום.

לפתע התחילה לפעפע בנו ההבנה שהר הגעש אינו מסמל את סוף המסע אלא את אמצעו, וכעת עלינו לשוב על עקבותינו בהליכה של שבוע. לאחר זמן מה הבנו ששאר החבורה כנראה כבר לא תגיע. יצאנו עם שני השומרים - שהגיעו זמן קצר לפני כן אלינו וגם הם היו מופתעים מזה ששאר החבורה לא הגיעה - לנסות ולמצוא אותה.

הר הגעש בולע את מדפי הסלע יורק לבה לאוויר המדבר (צילום: חזי יצחק)

לאחר כשעתיים של הליכה קשה בחושך הבנו שבעצם איבדנו את הדרך על ההר. החלטנו להמתין במקומנו עד הבוקר, ללא מים, מזון וציוד. מצאנו שתי חלקות אדמה בוציות ושכבנו לישון. לפתע ראינו במרחק אור של פנס, ושמענו צעקות בקולו של המתורגמן שלנו. יצאנו לכיוונו ולאחר כרבע שעה מצאנו את כל החבורה והגמלים ישנים על משטח נוח. עייפים, אחרי יממה מפרכת ללא שינה ועלייה קשה, פינקנו את עצמנו בכוס מרק חם והלכנו לישון.

עם שחר יצאנו בדרכנו חזרה. מעט לפני שהגענו לחמדאללה ניסה נוהג הגמלים לעכב אותנו כדי לקבל שכר של יום נוסף, וטען כי הגמל אינו מסוגל לחצות נחל קטן שהגענו אליו. היה ברור לנו שזו בדיחה, ולאחר ריבים ארוכים לקחנו את הציוד על גבינו והתחלנו לצעוד אל תוך החשכה. המעשה הזה שבר את התנגדותו של נוהג הגמלים, וכך הגענו בשעת לילה מאוחרת לחמדאללה - מקום חציבת המלח.

למחרת יצאנו עם שיירות הגמלים האין סופיות העמוסות מלח בדרכן לשוק בעיר מקלה. צעדנו יומיים עד לעיירה ברהלה - שם זכינו לראשונה לאחר 12 ימים לשתות כוס מים קרים וצלולים.

לאחר 350 ק"מ, 12 ימים במדבר, עקרבים, מוקשים, שעות של ויכוחים, חום בלתי נסבל ותופעות טבע מן המדהימות בעולם, השלמנו מסע שלמיטב ידיעתנו עברו שנים רבות מאז שמישהו ביצע ברגל, ומעולם לא נעשה ללא ארגונה של חברת טיולים מסודרת.

• הכתבה פורסמה בגיליון דצמבר של הירחון "טבע הדברים"