בת 50, רווקה, ללא ילדים, לבד בבית החולים
ליד חדרי הניתוח מתקהלים אנשים מסביב הלוח האלקטרוני. אלמלא המבטים הדואגים הייתי מרגישה כמו מול לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג. מידי פעם יוצא רופא וקורא למשפחה, לעדכן שהניתוח עבר בשלום. כולם ממהרים לחדר ההתאוששות, לפגוש את יקירם. אבל מה עושה מי שאין לו משפחה?
"בת 50, רווקה, ללא ילדים" – חמש המילים הראשונות בדף ההכנה לניתוח מספרות את כל הסיפור על אצבעות כף יד אחת. אחר כך ממשיך הפירוט: המחלה, סוג הניתוח, מה הסיבוכים הצפויים, ועוד הוראות כאלה ואחרות של הרופא, אבל זה כבר פחות מעניין.
מידי פעם יוצא רופא וקורא למשפחה, לעדכן שהניתוח עבר בשלום. כולם ממהרים נרגשים לחדר ההתאוששות, לפגוש את יקירם. אבל מה עושה מי שאין לו משפחה?
"את לא יכולה להבין מה זה אומר להיות לבד. ממש לבד", אמרה לי כמה ימים לפני האשפוז. איילה (שם בדוי) היא אשה מרשימה וחזקה. אנחנו מכירות כבר כמה שנים טובות. היא אחת מהנשים שאני שמחה שזכיתי להכיר, שלימדה אותי שיעור חשוב על החיים. עכשיו היא מרגישה חלשה ומפוחדת, כמו שנורמלי להרגיש רגע לפני ניתוח מסוכן, אבל אני לא שוכחת לה שבימים רגילים היא לגמרי אחרת...
חדר ההמתנה ליד חדר הניתוח הומה בני אדם: משפחות, אחים ואחיות, ילדים ונכדים, ובני הזוג של המנותחים. חלקם קוראים ספרים, אחרים מעלעלים בעיתונים, רבים מדברים בטלפונים בקולי קולות, ועל כולם נסוכה ארשת דאוגה ומתוחה. מחכים לשמוע שהכל עבר בשלום.
על הקיר יש לוח אלקטרוני, שמתעדכן כל רגע במצב החולים – מי ממתין עדיין לניתוח, מי נמצא בעיצומו, ומי מועבר ממש בדקות אלה לחדר התאוששות או למחלקה. האנשים מתקרבים לקיר ומתקהלים מסביב. אלמלא המבטים הדואגים הייתי מרגישה כמו מול לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג. אבל יחי ההבדל הקטן.
עוד מבט:
זה בסדר, אני אשכב לי פה בחושך לבד, עם שפעת
הדס פרידמן
אני קונטרול-פריק ותמיד רוצה לעשות הכל לבד. ככה הבן אדם היחיד שאני יכולה לבוא אליו בטענות, או שיכול לבוא בטענות אלי, הוא אני. אני והטענות שלי על עצמי חיות ביחד בשלווה ביקורתית יוקדת במיוחד כבר מספיק זמן כדי לקרוא לכל העסק הזה הרמוניה. אבל מה קורה כשאני פתאום חולה בשפעת?
"את לא יכולה להבין מה זה אומר להיות לבד. ממש לבד". המילים שלה חוזרות להדהד לי. מה עושה מי שאין לו בן זוג, ילדים, הורים או אחים לידו?
מי יעבור איתך את הלילה? מי יעזור לך לחזור הביתה?
הפחדים גדולים יותר כשאתה לבד עם עצמך. וחונקים יותר. ויש גם הרבה יותר הכנות. כשאתה לגמרי לבד, מה יקרה אם תרגיש לא טוב אחרי הניתוח? מי יעבור איתך את הלילה? מי יעזור לך לחזור הביתה? מי יקנה לך תרופות אם תצטרך? ומי יהיה איתך כשיהיה לך קשה?
כשאתה בתוך משפחה הכל מובן מאליו. מישהו יביא, ייקח, יהיה איתך, יקנה בשבילך. מישהו יהיה שם. אבל כשאתה לבד אתה צריך לחשוב על הכל מראש. לקנות את כל מה שאולי תצטרך אחר כך, בימים שיהיה קשה לקום מהמיטה, להכין בקירבת המיטה את כל מה שאתה מדמיין שאולי תצטרך, להכין מראש את רשימת כל הטלפונים החשובים, ולהסביר למישהו מה עושים אם יש שיבוש – מי צריך לדעת, איך מנהלים את הבית, וכמובן להשאיר גם מכתבים למקרה ש.. לא בדיוק הפעילות שמכניסה אותך למצב רוח אופטימית, בימים שלפני ניתוח. אבל זה הכרחי.
"את לא יכולה להבין מה זה אומר להיות לבד. ממש לבד", היא אומרת. והיא צודקת. מי שלא היה במצב הזה מעולם, איך יוכל להבין, או להרגיש, כמה עמוק וקשה להיות כל כך, כל כך בודד?
"חברות יבואו להיות איתי בבית חולים. אנשים יתקשרו. זה לא שאין לי אף אחד. אבל זה לא כמו משפחה, וזה בטח לא כמו בן זוג. אין אף אחד שאני ממש בראש סדר העדיפויות שלו", היא מוסיפה
דיברנו כל כך הרבה לפני הניתוח, כך שהראש שלי מלא במחשבות על המצב של איילה, ואחרים שדומים לה. איך זה מרגיש כשאין אף אחד בעולם שאתה החיוג המהיר הראשון שלו בטלפון?
אנחנו מרבים לכתוב כאן בערוץ יחסים על הזוגיות ועל הכמיהה לקשר. כמה חשוב לנו למצוא מישהו יקר, אהוב, חבר טוב, נחשק, אבא טוב לילדים שלנו, שיהיה לנו מעניין איתו, ומצחיק, וכיף וכל מיני תפקידים אחרים... אבל כמעט אף פעם לא חושבים על הצד הזה של החיים – אולי כי לא רוצים לחשוב על זה – כמה חשוב שיהיה לך בן זוג כשאתה חולה. חולה מאוד. בבית חולים.
העיקר שיהיה שם מישהו שיושיט יד, ילטף
ברגעים כאלה זה לא ממש חשוב מי הוא בן הזוג הזה, מה ההשכלה שלו. אם הוא רחב אופקים או צר, קמצן או נדיב, שמאלני, ימני, דתי, חילוני, גבוה, נמוך, קרייריסט או עצלן. זה לא באמת חשוב. העיקר שיהיה שם מישהו שיושיט יד, ילטף, יביט ויגיד שיהיה בסדר, יגיש כוס מים או סיר אם צריך, ישאל בדאגה אמיתית "מה שלומך"- ויתעניין באמת בתשובה.
מרגישה חלשה ומפוחדת
צילום: AP
מומלצים
