כולנו לפעמים נופלים לאותה מלכודת הייאוש
שלא כמו זאב שאורב מהצד, רוב בעלי החיים לא הורגלו אבולוציונית להתמודד עם בעיות פילוסופיות/נפשיות כמו הפחד לא למצוא אהבה, או לבכות על אהבה שהתפוגגה, פחד לא להתאהב, לא להשתייך, לא למצוא את ייעודך ביקום הקשוח
ואחרי מספר שעות, כשהייאוש ייגבר, הטלפון הנייד יצלצל. בדיוק ברגע היחיד שהסכמתי להיפרד מנוכחותו, מתחת לזרם המים במקלחת, אשמע את צלצולו הגואל. אעבור מכשולים רבים עד שאצליח להגיע אליו, אספיק לענות ולגלות שלא מדובר הפעם במחזר או אקס משועמם לפחות כמוני, אלא באמא שלי, כמובן, הדואגת לשלומי.
לא שיש לי בעיה עם טלפון של אמא בשישי בערב, אבל למה עכשיו, בזמנים כה קשים? חוזרת מצוברחת לאמבטיה, מפנטזת על מועמד פוטנציאלי ראוי יותר לקבל ממנו אות חיים, או יותר נכון, אות לזה שיש לי חיים, ומשתעשעת לי במחשבה שהודעת טקסט מרגשת מחכה לי כשאצא מהאמבטיה החמה. לא עוברים רגעים רבים עד שהאמת המרה נגלית לעיניי: שום שיחה שלא נענתה, גרוע מכך, מסתבר שהיה מאוד דחוף לחברת הכבלים להחסיר פעימה מליבי ולהודיע לי ב-SMS עליז על סרט מתנה המוענק לי בסוף שבוע מוכה הבדידות הזה. סרט מתנה... מאוד משעשע! תנו לי לנחש – קומדיה רומנטית?
הלילה יעבור, אתעורר בבוקר ואבחין בכך ששום פעילות קוסמית לא התחוללה במכשיר המקולל שמתפאר באדישותו (ביום ראשון בבוקר, אתה תוחלף לדור שלישי, ואז נראה מי ישתוק פה...).
למה לפעמים נדמה לנו שהנאחס רודף אותנו, שעושים לנו דווקא? למה יש זמנים בהם המחשבות השליליות אינן מרפות מאיתנו לדקה והמוח שלנו הופך לטרף קל כשהפחד משתלט על כל חלקה טובה בנו? הפחד, חברו הצמוד ביותר של השעמום, מתחיל להפגין נוכחות. האומץ לעשייה וראיית הברכה שבבטלה – איפה הם לעזאזל בדיוק כשהכי הרבה זקוקים להם? לחוד או בזוג, כולנו לפעמים נופלים לאותה מלכודת הייאוש. ברור לנו שאנחנו אלה שטמנו אותה, ועל כן ודאי שנדע איך להוציא את עצמנו ממנה. לכולנו ברור שהיא באה ללמד אותנו בדרך הקשה איך להיחלץ מהאויב הכי גדול שלנו, הפחד. עם זאת, עדיין קשה לנו להימנע מלהשתעשע עם הספק, שהוא בעצמו נוכל לא קטן.
מה קורה כשפוחדים פחד מוות ממשהו ערטילאי?
הפיזיולוגיה שלנו מאפשרת לגוף שלנו להתמודד עם הפחד: עלייה בקצב פעימות הלב ובלחץ הדם, הרחבת האישונים, עלייה ברמת הסוכר בדם, כולן הן חלק ממנגנוני הפעולה השונים של הורמון בשם אדרנלין, שדואג לנו ועוזר לגופנו לשרוד. אבל מה קורה כשפוחדים פחד מוות ממשהו ערטילאי?
שלא כמו זאב שאורב לך מהצד, רוב בעלי החיים לא הורגלו אבולוציונית להתמודד עם בעיות פילוסופיות/נפשיות כמו הפחד לא למצוא אהבה, או לבכות על אהבה שהיתה והתפוגגה, פחד לא להתאהב, לא להשתייך וחלילה לא למצוא את ייעודך ביקום הקשוח. אבל עדיין, כשהפחד תוקף אותנו, הבדידות קשה מנשוא והרחמים על מר גורלנו מציפים את מחשבותינו, יש לנו מנגנונים שונים ומגוונים שעוזרים לנו לשרוד. כנשים, אנחנו בוכות ושופכות את נשמותינו לכל עבר. כשאנחנו מצוברחות, המוח והגוף שלנו שרוי בפעילות נמרצת ועובד יתר על המידה ביצירת כימיקלים והורמונים. הבכי עוזר להיפטר משיירי הכימיקלים שאין לנו בהם צורך בצורת דמעות, ומכאן תחושת ההקלה שאחרי. אנחנו לא "דרמה קווינס", לא משתמשות בבכי שלנו כנשק, אנחנו אשכרה מחוברות יותר לגוף שלנו (ותודו שזה אחלה תירוץ).
"עזבי אותך שטויות, גם זה יעבור"
אני יודעת שאחרי כל מערכת יחסים שמתפרקת לי, אחרי כל דייט כושל וסקס סתמי שרחוק מלהיות לוהט, אני אמנם נשברת ולעיתים אף מתרסקת. אבל כשהסערה שוככת, יש את הקול הנעים, הרך והמלטף, שבוקע מתוכי ואומר לי "עזבי אותך שטויות, גם זה יעבור".
ברגע שזה הופנם, שביתת הנשק הוכרזה והונף הדגל הלבן, נשמנו לרווחה ושחררנו את השדים בחזרה לאטמוספירה, רוב הסיכויים שיצאנו מכלל סכנה ועברנו את המשבר בגאווה גדולה. "מאחר ומחר תזרח השמש. מי יודע מה הגאות תביא עימה", אומר צ'אק נולנד (טום הנקס) בסרט "להתחיל מחדש", בעודו תקוע מיואש על אי בודד.
האקס לא מפסיק להוסיף בלונדיניות חטובות לרשימת החברים
אם עברתן שבוע מר, וארץ האופל נראית כמו מקום משכנכן החדש, הטלפון נראה כאילו החזיר את ציודו לבורא, האקס לא מפסיק להוסיף בלונדיניות חטובות לרשימת החברים ההולכת וגואה שלו, שלחתן טקסט נואש בשישי בלילה או התפתיתן לכזה? בקטנה, גם זה יעבור. בייחוד הרווקות והרווקים שבינינו, אלה שחיים בקצב קצת אחר, שתלויים יותר באחרים ולעיתים מרוכזים מדי בעצמם.
יש זמנים בהם ימי הדכדוך מציפים את חלקתנו. הם מוּכרים לנו היטב, ואל לנו להתעלם מקיומם. עם זאת, צריך לקחת אותם בעירבון מוגבל. לפנות להם מקום, לתת להם לזרום על פני השטח, מבלי לחלחל יותר מדי לעומק, שלא ייספגו חלילה במערכות גופנו וירעילו את תאינו. ניתן להם את המקום הצנוע הראוי להם - והם יתאדו לאיטם. סופם של כל המשברים להסתיים ולחלוף.
לפנייה לכתב/ת 
