סודות אל איי
התחנה השנייה במסעה של אסנת איטה סקובלינסקי היתה לוס אנג'לס, "הבודדה והברוטאלית בערי אמריקה", כפי שכתב קרואק. היא גילתה שם ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, והמשיכה מהר ללאס וגאס. פרק שני בסדרה המתחקה אחר מסעותיו בדרכים של ג'ק קרואק
בחלומותי נסעתי מחוף לחוף במכונית מוסטנג אדומה בליווי חברה טובה. כמו בסרט "תלמה ולואיז", רק בלי הסוף המר. זו לא היתה אמורה להיות נסיעה של בריחה מחיים מדכאים, אלא דווקא בריחה מהעתיד והעבר. הנסיעה בדרך הגדולה נראתה קסומה - הווה מתמשך בו הדאגות מתנקזות למחלפי ענק ולמציאת מלון זול בצידי הדרך.
המוסטנג נשארה בחלומות (צילומים: אסנת איטה סקובלינסקי)
נסיעה של חוויה גדולה, הרפתקאה רחבה ועצומה כמו המרחב האמריקאי. במציאות מוסטנג לא היתה שם, אבל רכב קטן וצנוע כן. חבר לדרך נאמן גם היה - אחי הגדול סאם (לשעבר שמוליק), שעד לאותו רגע הפרידו בינינו עשור ועשרות אלפי קילומטרים.
אחי נסע לפני חמש שנים לניו יורק כדי לעבוד קצת ולטייל מחוף לחוף; הטיול פיתה אותו להשתקע שם עד היום. בקור הניו-יורקי הוא לא עמד, אבל השמש החמימה והנעימה של קליפורניה הדרומית קיבלה אותו בברכה. מלבד מזג האוויר המושלם אין לי הרבה דברים טובים לומר על לוס אנג'לס, גם לקרואק לא היו, לפחות בהתחלה.
השמש הקליפורנית קיבלה אותנו בברכה
"אל איי היא הבודדה והברוטאלית שבערי אמריקה", כתב קרואק. רוב הרחובות בלוס אנג'לס ריקים, אף אחד לא הולך ברגל, זה הופך אותה לעיר מאוד בודדה. יש רצועה אחת בה ניתן לפסוע, מלבד רצועת ההליכון בחדר הכושר, והיא הטיילת של חוף וניס.
שיפוצים, סוחרי סמים ופינבול
בשנות ה-50 וה-60 היתה הטיילת מוזנחת והשכירות הנמוכה משכה אליה את אמני דור הביט. היום היא משופצת ונאה ומחולקת לשלוש: בצדה המזרחי יש בתי עסק, חנויות בגדים, מזכרות ומסעדות. בצדה המערבי הפונה לים פזורים המוזרים, הבטלנים, אמני הרחוב, סוחרי הסמים, חסרי הבית וכל אלה שהתגלגלו לפינת מכונת הפינבול.
הטיילת. תיירים, מוזרים ועסקים
בתווך מטיילים התיירים הממוצעים שבאים לראות ולבהות בטיפוסים המוזרים ממערב, לקנות מהם או לתרום להם, ולאכול בבתי העסק ממזרח. מתחת לפני השטח הטיילת מתוחה: העסקים שונאים את האמנים והדוכנים שלא משלמים שכירות, התיירים מתייחסים למוזרים בחשדנות, והאחרונים מתוסכלים מהיחס החשדן כלפיהם, חוסר הכבוד לאמנות שלהם או פשוט חוסר מזון וקורת גג. שום דבר לא כמו שהוא נראה בלוס אנג'לס, העיר בה נוסדה תעשיית האשליות.
מהטיילת המשכנו לבר האגדי ביותר שהייתי בו אי פעם - "HMS bounty". מימינו של סאם ישב וושינגטון, שבגיל 73 כבר הספיק להשתתף במלחמת העולם השנייה, לשרת באינטרפול בתקופת המלחמה הקרה, ללדת ילד לרעיה יפנית ועוד ילדה לרעיה יהודיה. והיום הוא יוצא עם אחת המלצריות בבר.
משמאלי ישב ג'ו, לשעבר מיזוהו, היפני. בשנות ה-60 וה-70 הוא עבד כברמן במלון הילטון בניו יורק. הוא שמע ג'אז בבירדלנד, אותו מקום בו קרואק שמע את המתופף הוירטואוז דניזיל בסט, פגש את רוברט רדפורד, סמי דיוויס ג'וניור והתאכזב קשות כשברברה סטרייסנד סירבה לתת לו חתימה.
שום דבר לא כמו שהוא נראה בלוס אנג'לס
כמה שנים לפני מסעו של קרואק, וושינגטון, נצר למשפחת עבדים, נאלץ לברוח מעירו במיסיסיפי באמצע הלילה כיוון שהיה מולאטי. לטענתו המצב לא השתנה לחלוטין: "היום הם לפחות מוכנים לסבול אותך, אבל לא יותר מזה". ג'ו הסכים, וושינגטון המשיך: "ואני לא מבין למה מתעקשים לקרוא לי אפריקני-אמריקאי, אמי שחורה אבי אירי וילדי? מאיזה מוצא אתני הם?"
יוצאים לכיוון דנוור
מלווים בשאלות האלו יצאנו בבוקר המחרת לכיוון דנוור, או לפחות ניסינו; רגע לפני היציאה נעלתי את המפתח של האוטו בתא המטען. סאם תפס את ראשו בידיו. אני, שכבר התחלתי במסע לפניו, הייתי רגועה. השיבושים הם חלק מהדרך, יש שאומרים שהם רק כפרה.
איפה השארתי את המפתח, איפה?
אחרי שהגיע אייל המנעולן, מקצוע פופולרי בקרב הישראלים כאן, יצאנו לדרך מאוחר. לא נשארה לנו ברירה אלא לעצור לישון בלאס-וגאס. מצאנו חדר זול במלון טרופיקנה, ואחרי נמנום קל יצאנו לרצועת המלונות. וגאס היא כביכול העיר המשוחררת ביותר בארה"ב.
למעשה, רוב המנהגים שהופכים אותה למשוחררת מובנים מאליהם בארצות אחרות: מותר לשתות אלכוהול ברחוב, לעשן כמעט בכל מקום, להמר וגם הזנות חוקית. על מה שחסר לוגאס בפראות מפצה הקיטש. למעשה, קיטש זו המעטה מטורפת; מלונות בצורת בניינים בניו יורק, מבואות מעוצבים כמו תעלות ונציה, חממות פרא בין שולחנות רולטה, מלון שבמרכזו עוברת רכבת ערים.
מה שקורה בוגאס - נשאר בוגאס
ההגזמה מצחיקה ודוחה בו זמנית. "מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס, הוא משפט שטמונה בו השמרנות האמריקאית כולה". מה שקורה בוגאס באמת לא כזה נורא. את הוגאס הטובה ביותר שלי קראתי ב"פחד ותיעוב ולאס וגאס", דרך מעטה עבה של סמי הזיה בהם השתמש הסופר האנטר ס תומפסון.
אחרי לילה לא מרגש בו רכשנו חבר חדש, פרד, (לשעבר פאריד, ניו יורקי שעוד נפגוש בעתיד) המשכנו לדרכנו
צפונה לדנווור- היעד הראשון של ג'ק קרואק. בדנוור חיכו לו ניל קסידי המשוגע, אלן גינזבורג ההזוי ועוד חברים. המסיבות שם היו פרועות, הברים תוססים והחבורה העליזה עשתה שמות בעיר.
קרואק עבר קשיים רבים בדרך לשם. אנחנו גם; הוא תפס טרמפים, אנחנו נסענו ברכב, אך חיכו לנו מרחבי שלג עצומים ועשר מעלות מתחת לאפס בהרי הרוקי. שלא כמו קרואק, לנו אין חברים שמחכים בדנוור, או שאולי יש ועדיין לא פגשנו אותם.
עוד בנושא
לפנייה לכתב/ת 
