הכי קשה זה לעשות את הצעד הראשון לקראתה

"גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד", אמר פעם סיני זקן, ואני לא יכול שלא להסכים איתו יותר. הוא עלה על אחת האבחנות החשובות בחיי. כל עוד אתה עומד במקום, דבר אינו משתנה, פרט למזג האוויר ולאנשים שחולפים מולך. אבל זה בדיוק מה שהם עושים - חולפים.

הזדמנויות באות והולכות, וכל זמן שלא תזיז את אחת משתי רגליך ותתחיל את הצעד הקטן הזה, לא תצליח לתפוס אותן. אומרים, שההפרש הכי גדול בין שני מספרים נמצא בין אפס לאחד. זה ההבדל המהותי בין חוסר תנועה מוחלט, שיתוק וקיפאון, לבין תנועה, חיוּת וחום. "נו, אז תעשה את הצעד הזה", יגיד הקורא הנבון, ואני אשיב: "זהו הצעד הקשה ביותר מכל הצעדים במסע".

וודי אלן פתר את הסוגיה הזאת בצורה גאונית

בדרך כלל, כשאתה חושב שאנשים משדרים לך משהו, זה בדיוק מה שהם עושים. הרי את לא יושבת בדירה שלי כי אין לך משהו חשוב יותר לעשות. בחרת להיות פה, ואת יודעת שאני יודע שבחרת להיות כאן איתי. ובכל זאת, כמה רמזורים ירוקים אני צריך שתדליקי, כדי לגרום לי לשלב הילוך ולהתחיל לנסוע? זה לא שאין לי ניסיון, ואני לא יודע מה לעשות. להיפך, אני יודע מצוין. אבל איכשהו, כל פעם מחדש אני צריך לקבל את האוקיי הזה. ניסיתי להבין מאין זה נובע. האם זהו פחד, או אולי חוסר ביטחון? כנראה שלא, כי כשרציתי בעבר לוותר על העכבות האלה, עשיתי את זה, גם אם זה לא היה קל. האמת היא, שזה נובע מהצורך שלי לדעת שזה בסדר מצידך. באמת שאכפת לי. וודי אלן פתר את הסוגיה הזאת בצורה גאונית. ב"רומן שלי אם אנני", הם יוצאים מהמועדון בו היא שרה, ולפתע, באמצע הרחוב ובאמצע השיחה, הוא אומר לה "תנשקי אותי". דיאן קיטון המופתעת מנסה להבין מה פשר ההצעה, והוא בפשטות עונה לה שכל הערב הוא יהיה בלחץ, ויחשוב איך ואם זה יקרה, אז הוא מציע שתנשק אותו, ויוכלו להיפטר מהסוגיה הזאת וללכת לאכול בנחת. וזה אכן מה שקורה.

את לא רואה את סימני המצוקה שאני משדר

תביני, אני יודע להיות במרכז הרחבה כשצריך, וגם עושה את זה לא מעט. אולי זאת הסיבה שאת לא רואה את סימני המצוקה שאני משדר. אלה שאמורים לסמן לך "היי, את צריכה להראות לי שאני יכול להתקרב". בשלב זה יתעורר השֵד הגברי על כתף שמאל ויצעק לי לתוך האוזן: "תגדל ביצים, יא חתיכת פחדן. אני לא קונה את הסיפור הזה, על הצורך לקבל אישורים. קח יוזמה, תנשום אוויר, ותעשה את הצעד הראשון. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? היא תסרב? תצחק? תסטור לך? כמה רע זה יכול להיות? ואם היא תזרום איתך? חשבת על זה?". כן כן, שמעתי כבר את הנאום הזה בעבר. את חושבת שאני לא יודע? ויודעת מה, יכול להיות שהוא צודק, ולפעמים אני מצטער שהוא לא צועק חזק יותר. בינתיים, אני נשאר עם הדילמה הדבילית הזאת, ומרגיש כמו ילד בן 15 לפני פגישה ראשונה.

אנחנו יכולים להסתובב במעגל הזה שעות וחודשים

אז תגידי, למה את לא עושה את זה? מה עובר לך בראש כשאת בוהה בי בעיניים האלה שלך, מצפה שיקרה משהו, וחוששת לנסוע הביתה מאוכזבת? איך אני מניף דגל ואומר לך בלי מילים שאני צריך את המפתח שנמצא אצלך ביד כדי לפתוח את המנעול של אותה משקולת? תני לי את האישור הקטן הזה, ואראה לך שאני יודע לגעת ולהקשיב. אנחנו יכולים להסתובב במעגל הזה שעות וחודשים, אם אף אחד מאיתנו לא ישבור אותו. המתח רק ימשיך להיבנות, כל עוד לא נפרוק אותו לאנשהו. ואל תשחקי איתי את המשחק הזה של יוזמה מצדי. אני לא קונה אותו. הרי את רוצה בזה בדיוק כמוני, ואנחנו חיים בעולם שוויוני, לא?  

כמו בתסמונת אובססיבית, התמונות של אותו הרגע שבות אלי כל הזמן. הרגע הקסום הזה שבו אתה מרגיש תחושה משונה ועוצמתית של... גאות, מאחורי הצלעות, ושגם אם תיקח נשימה עמוקה יותר, לא תצליח למלא את הריאות כמו שצריך, כי הרגע הזה גוזל לך את כל האוויר. האש בינינו זקוקה להרבה חמצן, ויש לה המון חומר בעירה, אבל כדי להידלק היא זקוקה לניצוץ הקטן הזה.

אני עם התרמיל על הכתף, ומוכן למסע. המצית אצלך ביד. עכשיו תורך.

האימייל של אור