ב"מלחמה" הזאת, אני מזדהה דווקא עם "האויב"
חציית 20 המטרים המפרידים ביני לבין שולחנו של הבחור מרגישה כמו קריעת ים סוף. פתאום אין לי מה לעשות עם הידיים שלי, הן סתם זרוקות שם בצידי הגוף, ואני לא מוצאת להן תנוחה מתאימה. אני מרגישה שכל הפאב נועץ בי מבטים, מחכים לרגע שאדקלם את השורה וחצי שלי. טור שרווקות חייבות לקרוא
"אורן, תעשה משהו. גש אליה, דבר איתה". הוא לא עונה לי, לוקח עוד לגימה מהבירה ומסתכל. זה המקום לציין שאורן הוא לא מהבחורים שיש להם נושאים לא פתורים עם הכרומוזומים שלהם. גובה ממוצע פלוס, פנים נאות, גוף שמעיד על כך שהוא יודע איך חדר הכושר נראה מבפנים. אולי להכניס אותו תחת הקטגוריה "חתיך הורס" זה קצת מוגזם, אבל אין ספק שהוא נראה טוב, והוא יודע את זה. ולמרות זאת, בדרך כלל הוא ייגש לבחורה רק תחת לחץ פיזי מתון, אם בכלל. ברוב המקרים, הוא יישב כל הערב ויפנטז עליו ועל הבחורה בשמלה הכחולה אוחזים ידיים וצועדים יחד לעבר השקיעה (או לעבר המיטה), ויחזור הביתה בידיים ריקות.
אני מנסה לגייס את הטיעונים הכי משכנעים שאני יכולה למצוא, החל מ"גם היא מסתכלת עליך", דרך "היא פה לבד, היא מתה שמישהו יתחיל איתה" ועד "מה אכפת לך? מקסימום היא תגיד לך לא, אז לא". אורן ממתין לסיום הנאום החגיגי שלי, מסתכל עליי ואומר: "זה לא כזה פשוט כמו שאת חושבת".
"בחייך, אורן, זה גם לא הדבר הכי נורא בעולם, בסך הכל ללכת ולפתוח שיחה עם אדם אחר".
"את יודעת מה", הוא פולט, "אם זה כל כך פשוט, למה שלא תעשי את זה בעצמך?".
"מה זאת אומרת, אתה רוצה שאני אלך להתחיל איתה במקומך?!".
"לא, תתחילי עם בחור, כאן ועכשיו".
מה זאת אומרת? אני חושבת לעצמי, אני מתחילה עם בחורים הרבה פעמים. כלומר, אני מסתכלת על מי שאני מעוניינת בו, אחר כך אני מחייכת אליו, ואחר כך, אמממ... אני מחכה שהוא ייגש אליי. אבל הרבה פעמים אני פותחת בשיחה! כלומר, רק כשהסיטואציה מתאימה, ויש לי מה להגיד, ואין סיכוי שהבחור יצליח להבין אם אני מתחילה איתו או שאני סתם חברותית, ואז... אה, כן, אני מחכה שהבחור יקדם עניינים. יסלחו לי כל הארגונים למען מעמד האשה, אבל הגישה הפסיבית (או חצי-פסיבית, אם נהיה סלחנים) עבדה לי לא רע עד עכשיו, ולא הרגשתי צורך לנסות משהו אקטיבי יותר. אבל למען אורן – עד חצי המלכות.
אנחנו מנסחים את "חוקי ההתחלה" שלי
בדקות הבאות אנחנו מנסחים את "חוקי ההתחלה" שלי. קודם כל, זה חייב להיות מישהו שבאמת מוצא חן בעיניי, כי לגשת למישהו סתם לצורך התערבות זה לא מאוד מאתגר. דבר שני, אסור לי לנקוט באף אחת משיטותיי ה"חצי פסיביות" הישנות – ההתחלה חייבת להיות ישירה: "היי, אתה מוצא חן בעיניי, אני רוצה להכיר אותך". כלומר, לבחור לא יהיה ספק שאני מתחילה איתו. מצאתי כבר את ה"מועמד" המתאים – בחור שישב בשולחן קטן בקצה הפאב עם עוד שלושה חברים, שהיה ללא ספק הבחור הכי מרשים במקום באותו ערב (בעיניי לפחות, ואם לשפוט לפי כמות המבטים שננעצו בו, כנראה לא רק בעיניי). אוקיי, בחור יש, תוכנית יש, זה לא הולך להיות כל כך מסובך, נכון?
פאב תל אביבי, חשוך במידה, שיר של לאונרד כהן ברקע, 11 וחצי. ב-20 הדקות האחרונות הירכיים שלי דבוקות לכסא כאילו חיברו אותן בדבק מגע והדופק שלי כמו של זקנה אחרי ריצת מרתון. כבר סיימתי את המשקה שלי, אני יושבת ובוהה בבחור, הוא מוצא חן בעיניי יותר ויותר, ואין לי אומץ לגשת. אני מאוכזבת מעצמי. עשיתי דברים הרבה יותר מסעירים בחיי, אני יודעת שהבחור לא יאכל אותי, במקרה הכי גרוע הוא יצחק עליי, וגם אז לא יקרה כלום. ואני עדיין לא מסוגלת לגשת. להתראות היגיון, שלום חרדה.
ארבעה גברים בוהים בי במבט שואל
בסוף ניגשתי, בעיקר כי לא יכולתי לסבול יותר את החיוך המתנשא על פניו של אורן ואת המבט שאומר: "אמרתי לך". חציית 20 המטרים המפרידים ביני לבין שולחנו של הבחור מרגישה כמו קריעת ים סוף. פתאום אין לי מה לעשות עם הידיים שלי, הן סתם זרוקות שם בצידי הגוף, ואני לא מוצאת להן תנוחה מתאימה. אני מרגישה שכל הפאב נועץ בי מבטים, מחכים לרגע שאדקלם את השורה וחצי שלי, כדי שיוכלו להתבדח על חשבוני. גם ההליכה שלי מרגישה לא טבעית, אבל אני כבר לא זוכרת איך הולכים הליכה טבעית. אחרי עשר שניות, או נצח, אני נעמדת מולו. ארבעה גברים בוהים בי במבט שואל, ואני רוצה לקבור את עצמי. "היי, אממ... אני אליס, ו... אתה מוצא חן בעיניי (שמישהו יירה בי, עכשיו!)... אז, אממ... אפשר לקבל את הטלפון שלך?" אוי, זה יצא כל כך גרוע, כל כך אחרת ממה שתכננתי. רגע, הוא לא צוחק עליי, הוא מחייך אליי, הוא מדבר!
"היי, אני יואב, תשמעי אליס, את מאוד חמודה, אבל אני תפוס, מצטער. אבל תודה, זה מאוד מחמיא".
"אה, בכיף, שיהיה לכם ערב נעים".
אני חוזרת לנשום, גם הדופק נרגע קצת, ואני חוזרת לאורן.
"נו?"
"הוא תפוס, אבל אתה יודע מה, זה לא היה כזה נורא, עשיתי מזה עניין הרבה יותר גדול ממה שזה".
"מה הוא אמר לך?" שאל אורן.
"הוא אמר שאני חמודה ושהוא מצטער אבל הוא תפוס, ותודה שניגשתי, ושזה מאוד מחמיא".
אורן חייך חיוך מריר. "הלוואי עלינו", אמר לי. "תאמיני לי, אם כל הבחורות היו עונות לי כמו שהבחור הזה ענה לך, גם אני לא הייתי חושב שזה כל כך נורא".
אחת החברות שלי היא שילוב מוצלח של בחורה מאוד יפה ומאוד חברותית, מהבחורות ש"כל הפאב בוהה בהן" כשהן נכנסות. היא הודתה בפניי שהיא לא תמיד נחמדה לכל מי שמתחיל איתה. שאלתי אותה למה, ותשובתה היתה: "כי אין לי זמן להקדיש לכל מי שרוצה לדבר איתי, אם אני אדבר עם כל אחד שמתחיל איתי לא יישאר לי זמן לחברים שלי".
קודם כל, לא לוקח יותר מדי זמן להגיד: "אני מצטערת, יש לי חבר/ אני לא מעוניינת/ לא מתאים לי, אבל מאוד מחמיא לי שניגשת". דבר שני, יש לבנות נטייה להפריז בכמות הבחורים שמתחילים איתן בפועל ובכמות הזמן שזה גוזל מהן. אני יוצאת עם החברה הזו הרבה, ואני יכולה להעיד שאכן מתחילים איתה הרבה גברים. כמה זה הרבה? אם נתעלם משריקות, צפצופים וזריקת הערות באוויר, ונתייחס רק למי שניסה לפתוח בשיחה, נגיע בערב ממוצע לשלושה עד חמישה גברים. זה הכל. האמירה "מתחילים איתי כל שנייה" היא בעיקר מיתוס. לשם הדיון, נניח לרגע שזה היה ערב מוצלח במיוחד, והתחילו איתה עשרה גברים באותו ערב. ונניח שהיא הקדישה חצי דקה של שיחה קצרה ומנומסת לכל גבר (ובינינו, לומר את המשפט מתחילת הפסקה לוקח הרבה פחות מחצי דקה). בחשבון פשוט, הזמן שהיא הקדישה לשיחות עם גברים שהיא לא מעוניינת בהם הוא: חמש דקות. את צוחקת עליי?! השקעת זמן כפול מזה בסידור האיפור שלך. את לא מוכנה להקדיש חמש דקות מתוך שלוש שעות של בילוי, כדי לא להרוס את הערב לעשרה גברים שונים? צר לי, אבל זה לא נקרא "ניצול זמן יעיל". "אגואיזם" יהיה הגדרה מדויקת יותר.
המטרידים האמיתיים מהווים לשמחתנו את מיעוט המקרים
יהיו מי שיטענו, ובמידה מסוימת של צדק, שחוסר הנחמדות הנשית נובע מהתנהגות וולגרית-משהו של בחורי ארצנו, ושהתנהגות קרירה היא בסך הכל מנגנון הגנה. במצבים מסוימים, אכן אין מנוס מהתנהגות כזו. כשגבר פונה למישהי בצורה מעליבה, בוטה, וממשיך להציק לה אחרי שביקשה ממנו להפסיק, אני לא מצפה ממנה להתנהגות לבבית במיוחד. למעשה, אני מצפה ממנה לקרוא למאבטח. אבל בואו נודה בזה, המטרידים האמיתיים מהווים (לשמחתנו) את מיעוט המקרים.
הרושם שלי הוא, שלא מעט בנות הרחיבו הרבה מעבר לגבולות הסביר את ההגדרה "מטריד". הבחור לא נראה טוב? "מטריד". הבחור לא הכי חכם, או פתח את השיחה עם משפט טיפשי ונדוש עד אימה? "מטריד". הבחור נמוך, או שמן, או מבוגר, או עם המבטא הלא נכון, הלבוש הלא נכון, או סתם אין לה כוח אליו? "מטריד", "מטריד", "מטריד". מישהי אפילו טרחה לספק לי הסבר "הגיוני" להתנהגות הזו: "אם אני אהיה נחמדה אליו, הוא ייתקע לידי כל הערב, כי הוא יחשוב שיש לו סיכוי". במכונית היא נוסעת? ברור שכן. ומה עם תאונות הדרכים? זה סיכון קטן שלוקחים, אין מה לעשות. ובמסעדות היא אוכלת? בטח. למרות השמועות על חיידקים במטבחים של חלק מהמסעדות? כן, נו, סיכון קטן. אבל לא להיות נחמדה לכל הגברים שהיא פוגשת, בשם הסיכון הקטן של גבר שלא יבין סירוב נימוסי מהו ו"ייתקע" לידה? אה, זה דווקא נשמע לה הגיוני. אחרי הכל, לא היא זו שסובלת מהתוצאות של ההתנהגות הזו.
מאיפה הם שואבים את האומץ לגשת שוב ושוב?
אני רואה את המבטים שלהם, של כל הגברים היקרים לליבי: ידידים, אחים, שכנים, חברים לעבודה. אני רואה את הכאב שלהם, של הבחורים שישבו חצי ערב והסתכלו עלייך, ודמיינו שוב ושוב איך ייגשו אלייך, והתייעצו עם כל חבריהם וידידותיהם על מה כדאי לדבר איתך. וכשסוף סוף הם אזרו אומץ ופנו אלייך, נפנפת אותם במחי משפט, כאילו היו זבוב מטריד ולא אדם עם רגשות. ולא חלילה מפני שהיו בוטים או לא מנומסים, אלא רק משום שנכנסו אצלך לקטיגוריה האכזרית "לא מספיק". ואם אני ואורן, אנשים שאין להם בעיות מיוחדות, מפחדים כל כך, וקשה לנו כל כך, מה עושים אנשים עם נתוני פתיחה פחות טובים? אנשים שיודעים, מניסיונם העגום, שהסיכוי שלהם להצליח קטן עד אפסי? מאיפה הם שואבים את האומץ לגשת שוב ושוב, ולספוג את היחס הזה, בתקווה שאולי הפעם ישחק להם המזל? בעיניי זה מעורר הערצה, לא פחות.
פאב תל אביבי, חשוך במידה, שיר של ה-Cranberries ברקע, רבע לאחת. אורן, לצערי, מסרב לגשת לבחורה בשמלה הכחולה, ואני כבר עייפתי מלשכנע. מזמינים חשבון, תכף זזים. פתאום אני מרגישה נגיעה קלה בכתף. אני מסתובבת, ומולי עומד אחד החברים של יואב. "אף פעם בחיים שלי לא עשיתי את זה, אבל הפעם החלטתי שאם את יכולה אז גם אני יכול", הוא מחייך אליי. "אני עופר, ואת מוצאת חן בעיניי, אפשר לקבל את הטלפון שלך?"
- מאמרים, טורים אישיים וסיפורים בנושא דייטינג וחיזור
לפנייה לכתב/ת 
