דתייה, התגייסי

כבר שנים שהן לא מגיעות לדיון הציבורי הלוהט על חלוקת הנטל. כאילו חמקו מן הרדאר המזהה קונפליקטים חברתיים בישראל, כאילו לא היה מדובר במאות אלפי נשים במשך השנים ובהסדר פוליטי צבוע, עבש ובלתי מנומק לחלוטין: הכוונה היא לגיוסן של צעירות המצהירות על אורח חיים דתי. כלומר, לאי-גיוסן, לאותה פריבילגיה משונה וחסרת שחר ומקוממת, שמשום מה לא מעוררת את ההד העולה מהויכוח על גיוס תלמידי ישיבות.

לא מזמן התפרסמו ב-ynet יהדות ממצאי מחקר שמצביע על הפער העמוק בין חרדתה של הרבנות הראשית לדתיותן של מתגייסות – לבין המציאות. בעולם הריאלי, שבו מחנה צבאי איננו מאורת הפריצות הקיימת בדמיונם של הרבנים, נשים צעירות שבחרו להתגייס דווקא התחזקו באמונתן ורובן יצאו כמנצחות בעימות בין העולם החיצון לבין האמת הפנימית שלהן, אלא שרק תמימים מובהקים וטמבלים גמורים עשויים לחשוב כי ראיות כאלה ישנו ולו במעט את האיסור הגורף של רוב הרבנים בישראל אשר הם, שהוטל על גיוסן של נשים: כל כך גורף, עד שרוב המתגייסות הדתיות באמת פנו לקבל היתרים מיוחדים מרבנים כדי לקיים את הוראות חוק שירות ביטחון.

כמה טעמים יש בפטור הזה, שהופכים אותו למאוס במיוחד.

ראשית, הוא גורף באורח בלתי נסבל ומכניס למעגל מקבלות הפריבילגיה צעירות רבות מדי: כל שנדרש מן המועמדת לגיוס הוא הצהרה על שמירת שבת וכשרות, וזהו: כשמדובר במוסדות תחת פיקוחה של הרבנות הראשית, הצהרות כאלה לא היו מועילות אפילו להוצאת תעודת כשרות זמנית. סף הדתיות הזה ודאי לא היה מספיק כדי לכהן בכל משרה שהיא במסגרת הרבנות או במסגרת דתית אחרת, והוא בבחינת הנמכת-קריטריונים בלתי נסבלת שמגלה את הצביעות הרובצת ביסוד ההסדר. הוא אינו מיועד לשחרר מן השירות צעירות שגדלו בתוך המחנה החרדי ולא צוידו להתמודד בכלים לחיים בעולם שונה מ – ד' אמותיהן. הוא מיועד לכל מי שמבקשת ליצור לעצמה שנתיים קלות ונעימות יותר מלאה שצה"ל מציע.

שנית, השוני המהותי בדרישות ההלכתיות כלפי גברים ונשים תורגם באמצעות הפטור הזה להבחנה בלתי נסבלת בין מתגייסים למתגייסות. האחרונות לא נדרשות לדבר וחצי דבר תמורת הזכות, שלא לשרת. לא תורתןֹאמנותן, לא ליהרג באוהלה של תורה ואפילו לא לבקר מטעמי נימוס, ככה מדי פעם, בבית הכנסת הקרוב למקום מגוריהן.

התוצאה היא רווח נקי של שנתיים בדרך לתואר אוניברסיטאי ולשוק העבודה, כאילו שם אין פיתויים ומודחים ומכשולים לאמונה. אני מנסה להבין כיצד צעירה דתית לא יכולה, על פי רבניה, למלא כל תפקיד אדמיניסטרטיבי בבסיס צבאי – אבל יכולה גם יכולה לשבת בנחת במשרד ממשלתי, שנתיים לפני רעותה המתגייסת. ההסבר ההגיוני היחיד העולה מן הפרכה הזאת הוא, שלרבנים נוח לא להתבונן בצביעותו של ההסדר שהם גאים בו, ובלבד שלא תפחת עוצמתם כמי שמסוגלים להפקיע מידי המדינה פריבילגיות לציבור שלהם.

שלישית, בעידודם ובתמיכתם הבלתי מסוייגת של הרבנים הפכה הצהרה קלה מדי לפתח להשתמטות משירות גם עבור חילוניות גמורות, שלמחרת הצהרתן הגורפת אפשר למצוא אותן בתחרויות מלכות יופי, בתוכניות ריאליטי ובסוכנויות של דוגמניות – וכאשר צה"ל מבקש לדקדק עם מצהירות, נחשו מי מתנגד.

בשנים האחרונות, בהשתדלות

של רבנים בודדים ובתמיכה מאסיבית של הצבא, נוצרו עבור מתגייסות דתיות מסגרות מיוחדות כמו אלו"מה, הורחב מעגל המורות החיילות ותוגברה האפשרות לשרת במערך התורני-חינוכי מטעם הצבא. צעירות דתיות אינן נדרשות להיות מד"סיות חלילה או לפקד על חיילים או להתחכך בהם יותר מכפי שהן מתחככות בכלל הציבור בחייהן האזרחיים, ועם זאת מעולם לא שמנו מפי הרבנות הראשית ולו אמירה רפה בזכות האפשרות לשרת, גם לא בתנאים כמעט סטריליים כמו אלה הממתינים שם למי שרוצה בכך באמת.

התוצאה החברתית המצטברת של הפטור היא, שבפני מאות אלפי נשים הונחה במשך השנים אפשרות לפריבילגיה לא מוצדקת, שקרית, כוחנית – אבל מפתה מאד. שירות לאומי וולונטארי לא מעמעם את זוהר הפיתוי הזה.

רק דיון אמיץ, פתוח וציבורי בשאלה יכול להוביל לחשיפת הכוחנות העומדת בבסיס הפטור, ולנזק המצטבר שלו בחלוקת הנטל החברתי בישראל.