היא תולה כביסה, אני מגיש אטבים בצבע תואם
על אף כל הרצון לבצע את מטלות הבית יחדיו, אנחנו אנשים פרקטיים בעלי לוחות זמנים שונים, המחייבים אותנו לחלק בינינו את חלק ממטלות הבית השונות, זאת בהתאם ליכולותינו האישיות
כידוע, הנשים של היום אינן פראייריות, ועל כן תדרוש האשה שכל מטלה בבית תעשה ביחד, כפי שכבר הסברתי בטוריי הקודמים. וכך, אם תעשה רעות את הכלים, היא תבקש ממני לארח לה לחברה במטבח, במקרה הטוב, ולהתחיל לפנות את הכלים היבשים שעל המתקן, במקרה הפחות טוב. באותה מידה, אם תתחיל רעות לתלות את הכביסה, יהיה עלי להגיש לה את האטבים בצבעים תואמים, העיקר שחלילה לא אשב בסלון ולא אעשה מאומה. אני, לעומת זאת, לא זוכר שביקשתי מרעות ללוות אותי לזבל בשביל לוודא שהוא לא נוזל. זה כאילו יש אצלה מנגנון של "אל-עצל" שמצלצל בכל פעם שמטלת בית נעשית בנפרד.
על אף כל הרצון לבצע את מטלות הבית יחדיו, אנחנו אנשים פרקטיים בעלי לוחות זמנים שונים, המחייבים אותנו לחלק בינינו את חלק ממטלות הבית השונות, זאת בהתאם ליכולותינו האישיות.
וכך ניתן למצוא בתחום אחריותה של רעות את הבישול, ניקוי הבית, כביסה, קיפול הבגדים, סידור הארונות, סידור הבית, דאגה לתשלומים, והחשוב מכל - החלפת המצעים. לא יודע למה, אבל הטכניקה של לתפוס את הציפה מהקצוות ולהפוך אף פעם לא עובדת לי.
אצלי, לעומת זאת, יש אמנם רק שלושה תחומי אחריות, אבל בעלי משמעות רבה במיוחד:
1. אני קודח ומכניס דיבלים. אני לא רואה את רעות מצליחה לבחור את הדיבל הנכון ולהתאים אותו למקדח בגודל המתאים. לפחות לא בלי לקדוח בקיר לפחות חמישה חורים.
2. אני אחראי לחיסול המזיקים בבית. וכך, בכל פעם שמתגלה עכבר בבית (חיה חמודה ולא מזיקה בגודל של 6 ס"מ), רעות תתחיל להפעיל את הסירנות שקיימות אצלה במיתרי הקול באופן שכל שכונת קטמון הישנה תחשוב שהתחילה מתקפת טילים. המעצבן בכל העניין הוא שמשום מה העכברים מופיעים תמיד בבקרים, כשאני נמצא בדרך לעבודה. הופעת העכבר תוביל לשיחת הטלפון הבאה: "ליאור יש עכבר!!! עכבר!!! בוא מהר הביתה!!! עכבר!!!"
שוברת את הפלזמה וקורעת לי את כל חולצות הכדורגל
מכיוון שאני מת פחד מוות בטיסות, רעות תמיד אומרת לי שסטטיסטית הסיכוי שאמות בטיסה נמוך יותר משאמות בתאונת דרכים. לכן, בשלב הזה אני מנסה להרגיע באותה צורה ומסביר לה שסטטיסטית הסיכוי שהעכבר יעשה לה משהו, במיוחד כשהיא מתנדנדת ממנורת התקרה שבסלון, יותר נמוך מהסיכוי שהיא תיפגע בתאונת דרכים. בשלב הזה היא אומרת שאם אני לא מגיע תוך שתי דקות הביתה ונפטר ממנו, היא שוברת את הפלזמה וקורעת לי את כל חולצות הכדורגל.
3. היכולת לשלוט בעצמי ולא לבלגן. לחלקכם זה אולי יראה כאילו אין בכך אחריות כלל וכלל, אבל חברים - טעות בידכם. ניסיתם פעם לעזור לבת זוגכם בזמן שהיא מבשלת? ההרגשה היא כמו של חתול: אתה כל הזמן מבקש לטעום, מפיל את רסק העגבניות והתבלינים על הרצפה, ובסוף מוצא עצמך נעול במרפסת. לחילופין, אם תרצה לעזור בזמן סידור הארון, דע כי אין ברוך גדול מזה. תתבקש לעמוד במשך שעות ארוכות ולהגיש לה את כל הבגדים על פי סדר שנקבע מראש. בנוסף, במהלך הסידור תגרום לך האשה להיפטר מכל הטרנינגים והסווטשירטים האהובים עליך מגיל 12.
אגב, זה לא שאני לא רוצה לעשות חלק מהדברים בעצמי, פשוט יש לנו תפישה שונה לגבי איך לעשות אותם. אני גם מודע לעובדה שנראה כי במקום משק בית שוויוני במאה ה-21, רעות ואני מנהלים משק בית שנלקח ישירות מהמאה ה-18, בו אני משחק את לואי ה-16 (שסופו כידוע לא היה מוצלח במיוחד). בשל כך התחלתי לארגן את "הופעות האורח" במטלות הבית השונות. וכך ניתן יהיה למצוא אותי שוטף את הכלים, מכין ארוחות ערב משובחות, ואפילו מסדר את הבית (חוץ מלהחזיר את הבגדים של רעות לארון, אין לי מושג איפה נמצא שם כל דבר, נראה ששיטת המיון שהמציא דיואי פשוטה יותר).
בקיצור, חלוקת תפקידים הוגנת.
לפנייה לכתב/ת 
