איפה נעצר עידוד נשים לעבודה? אצל המטפלת

"לא מאמי, אין לי מקום, תתקשרי אחרי פסח. לא, הכל תפוס". "נו, טוב תבואי, לא, אני לא יכולה, לא, בטח לא חודש לפני פסח, צריכה לנקות את הבית, מצטערת, כמה את משלמת? כמה שעות? בואי מאמי תשתי משהו תאכלי, את נראית לא טוב". מסתבר שלחפש מטפלת באמצע השנה זה פשוט בערך כמו לשכור דירה. זהו צוואר הבקבוק של "קידום האשה" ועידודה לצאת לשוק העבודה. 

• עוד בערוץ הקריירה
• המועמדת נדחתה בגלל היריון - רמי לי תפצה
  

יש את אלו שנאותות לטפל בביתך תמורת תשלום סמלי: "ארבעה ימים תמורת חמש וחצי לא כולל נסיעות" וזה רק בירושלים, העיר הענייה בארץ. חברתי הקשישה דאגה ליידע אותי שזה נחשב זול יחסית למטפלת בתל-אביב. בביקורים בבתיהן למדתי לאתר במבטי את מסך הפלזמה הענקי וכבר שכנעתי את עצמי ביתרונות של היכרות עם טלנובלות כבר מגיל ינקות. אין מה לומר, ספרדית היא שפה חשובה, קוסמופוליטית.

אולי ההתמקחות תעבוד אצל המעסיק שלי

"אני מקבלת משבע בבוקר אבל תביאי אותו בתשע טוב.. כשהילדים האחרים יבואו". מה עושות האמהות שמביאות בתשע? לא עובדות? אחרת מוכנה ברבע לשמונה ונוקבת בסכום סמלי במיוחד. "זה נורא יקר" אני ממלמלת, ומתחילה לחשב האם באמת משתלם לחזור לעבודה והיא, מנוסה בתגובות שכאלה, עונה במהירות:

 "כן, כן" ואז לאט ובהטעמה: "גם אני מכירה את זה שמתחשק לשלם מעט תמורת הרבה" (למה היא מתכוונת? היא מדברת על הילד שלי?) היא ממשיכה. "גם אני כשבא לי איזה שמלת משי קווקזי אני מתבאסת לשלם את האלף ארבע מאות תשעים שקל (מה, היא באמת קונה שמלות כאלו?) אבל אין מה לעשות על דבר טוב משלמים יקר, את שומעת?

אני שומעת, מודדת את המשפט עלי, אולי הוא יעבוד בפעם הבאה כשאתמקח על העלאה בעבודה.

תמ"ת וקוץ בו

בצר לי אני מגלה שיש כזה דבר שנקרא "משפחתונים" ולא סתם, דרך משרד התעשייה והמסחר, בפיקוח. חמישה ילדים בביתה של המטפלת במחיר מסובסד המטרה "לאפשר לנשים יציאה לעבודה" אני נושמת לרווחה ומתייצבת בלשכת הרווחה. למה הם לא מפרסמים פרטים על המשפחתונים האלה? פעם בשבוע לשלוש שעות שכולן שעות עבודה טהורות מתקיימות שעות קבלת-הקהל.

המפקחת שמעיפה עליי ועל התינוק מבט אחד מהיר ואומרת: "אין מקום". אני יודעת שיש, כי דיברתי עם תמי, פסטרמי וממי לפני שהגעתי והן נשבעו לי שיש מקום אצלן "אבל רק דרך המפקחת" "אלא אם כן.." אחת מהן מעגלת עיניים לשמיים וממתיקה: "נעשה את זה לא חוקי, אצרף אותו אפילו שכבר יש לי חמישה, את תשלמי קצת יותר וכל פעם שהמפקחת תבוא אספר לה שלרגע השכנה השאירה את הילד שלה אצלי מה את אומרת?"

לו רק ילדי היה בסיכון

הפרצוף שלה חמצמץ מוציא ממני את המשפט ההזוי הבא: "רגע, את אומרת שהייתי צריכה להתאים את הלידה שלי ללוח הזמנים שלכם?" היא מחייכת. זה הקטע. הכל בחיים הוא עיתוי. לא מחפשים מטפלת באמצע השנה, אני מבינה. רק לתחילת שנה. אמנם קיים מלכוד קטן כי כשאת מנסה לדבר עם מטפלת כשכרסך עדיין בין שינייך היא עלולה למלמל "חמסה חמסה דברי איתי רק אחרי שהתינוק יוולד" ואז כשאת יולדת (בן פורת יוסף בן פורת עלי-עין) ומתקשרת אליהן, יתברר שאיחרת את המועד.

"לא" מעירה אותי בתשובתה המפקחת, "אבל אם אין ברירה ואת לא יכולה להרשות לעצמך מטפלת פרטית יקרה שמוכנה לעבוד בשעות מוקדמות והסבתות של הילד שלך הן סבתות מתקדמות ולא מתמסרות למה שלא תישארי בבית עם התינוק?". אני משפשפת את העיניים בוהה בה ולא מאמינה הרגע מפקחת ממשרד התעשייה והמסחר שעל דגלה חרוטה חשיבות יציאת נשים לעבודה הציעה לי להישאר בבית.

נו, טוב, אני לא אמא לילד בסיכון (בינתיים) וכיון שאני לא נראית כזו, אז בטח יש לי מלא כסף כדי למצוא מטפלת פרטית או לא לעבוד. ובכן...השנה שנת 2010 ויש הטוענים שהעולם התקדם ונשים כבודן לא רק פנימה ושיש להן אפילו זכות בחירה. אבל זה לא נכון באמת.

כלומר, לא לאלו שהרשו לעצמן ללדת בדצמבר. 

מעוניינת לכתוב לנו טור על תלאותייך כאם עובדת? על תלאות כמחפש עבודה? על עבודת חלומות שמצאת - וכיצד? לחץ כאן .