הסופר ג'יי די סאלינג'ר הלך לעולמו

הסופר האמריקני ג'יי די סאלינג'ר הלך לעולמו אתמול (ד') בגיל 91. בנו של הסופר מסר כי אביו מת בנסיבות טבעיות בביתו שבקורניש, עיירה קטנה בניו המפשייר, שם חי בבידוד במשך שנים ארוכות. סאלינג'ר נחשב לאחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20, בעיקר בזכות ספרו המצליח והמוערך "התפסן בשדה השיפון" וגיבורו, הולדן קולפילד. סאלינג'ר התחתן והתגרש שלוש פעמים במהלך חייו, והותיר אחריו את בנו מת'יו, בתו מרגרט ושלושה נכדים.

פיליס ווסטברג, הסוכנת שלו, מסרה את הידיעה על מותו והוסיפה: "סאלינג'ר עצמו אמר פעם שהוא אמנם חי בעולם הזה, אבל הוא לא חלק ממנו. הגוף שלו כבר לא פה, אבל המשפחה שלו מקווה שהוא בכל זאת נמצא עכשיו עם אנשים שהוא אוהב, בין אם הם דתיים, דמויות היסטוריות, חברים או דמויות ספרותיות". 

ווטסברג אף הודיעה כי בהתאם לסגנון חייו הסגפני, לא ייערך טקס הלוויה. "המשפחה ביקשה שהכבוד של האנשים אליו ואל יצירתו

ופרטיותו יישמרו גם לאחר מותו. אין ספק שכאדם הוא יחסר למעטים שחיו בקרבתו, אבל גם לקוראים הרבים שקראו ואהבו את ספריו".

"אני חושב שהדרך שבה סאלינג'ר תיאר נפשות פצועות נגעה בקוראים רבים", אומר הסופר אסף גברון, שתירגם לעברית את ספרו של סאלינג'ר "תשעה סיפורים" (זמורה ביתן). "הדמויות שלו שבורות, טראומתיות. הן מתנהלות בעולם נורמלי למראית עין, אך נושאות עמן משא קטלני בכובדו. את כל זה הוא העביר בלשון נקייה ודיאלוגים לכאורה בנאליים. את האיזון הזה, בין בנאליות לטראומה, הוא עשה בצורה שאין לה כמעט תחרות בספרות העולמית".

סאלינג'ר נולד בניו יורק לאב יהודי ואם קתולית, והחל את דרכו הספרותית בפרסום סיפורים קצרים במגזינים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא השתתף בפלישה לנורמנדי ונחשב לחייל אמיץ. אך הצד האפל של החוויה הצבאית נתן את אותותיו בכתביו, דבר שניכר במיוחד בספרו "תשעה סיפורים", שרבים רואים בו ולא בתפסן כיצירתו החשובה ביותר.

ב-1951 פירסם את "התפסן בשדה השיפון", רומן העוסק בהתנגדותו של נער מתבגר לעולם המבוגרים השקרי. מיד עם צאתו הפך הספר להצלחה מסחררת. "התפסן", אחד מרומני ההתבגרות הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם, נכתב בגוף ראשון מפי נער בשם הולדן קולפילד, שמחלק את העולם בצורה סמכטית לשחור ולבן, כשהשחורים הם "המזויפים". הכוח הגדול בספר היה קולו הייחודי והאותנטי של קולפילד, שהפך אותו עד מהרה לאחת הדמויות הספרותיות הנערצות והמצוטטות ביותר (ע"ע "לאן הברווזים הולכים כשהאגם קופא").

דווקא לאור הפרסום הרב וההצלחה המסחררת להם זכה, ביקש סאלינג'ר להרחיק את עצמו מן ההמולה, ומאז סוף שנות ה-60 הסתגר בביתו וסירב לבוא במגע עם הציבור. הוא פירסם את הספרים "פראני וזואי" (1961) ו"הרימו את קורת הגג, נגרים" (1963) ומאז לא פירסם עוד.

סאלינג'ר עצמו אישר בראיון חד פעמי ב-1974, כאשר נגנבו סיפורים שכתב, שהוא עדיין כותב, אולם רק להנאתו הפרטית ולא בשביל הקהל הרחב. ג'ויס מיינרד, שחיה איתו תקופה מסוימת בשנות ה-70, טענה כי יש לו לפחות עוד שני רומנים גמורים.

ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון על ידי מארק דיוויד צ'פמן, שהתוודה כי קריאת "התפסן בשדה השיפון" דחפה אותו למעשה. גם תומאס

הינקלי, שניסה להתנקש בחייו של נשיא ארצות הברית לשעבר רונלד רייגן, אמר ש"התפסן" הוביל אותו למעשהו.

ככל שעברו השנים, מסתוריותו של סאלינג'ר והשפעתו רק הלכו וגברו. ב-2000 כתבה עליו בתו מרגרט ספר ביוגרפי, שם הוא תואר כאדם קר מבחינה רגשית ומתוסבך, השותה את השתן של עצמו ונוהג לדבר עם עצמו בשפה לא ברורה.

למעשה, הפעמים היחידות בהן סאלינג'ר שוב הפגין נוכחות היו בניסיונות עיקשים לשמור על האנונימיות שלו. ב-1996, למשל, אנשים מטעמו גרמו לסגירת אתר מעריצים שלו באינטרנט. קודם לכן תבע באמצעות באי כוחו אדם שניסה למכור ראיון בדוי איתו לאחד המגזינים, ובשנה האחרונה אף תבע סופר שבדי שכתב מעין המשך ל"תפסן בשדה השיפון", וזכה בתביעה.