עובדי מוליתן חוגגים. מה רע בכך?

אורית-קלייר ארזי מודאגת. לא, לא המשבר הכלכלי הגלובלי מדאיג אותה, לא האיומים הביטחוניים והמדיניים על המדינה, לא החוב הלאומי התופח ולא הפיטורים בהייטק, ואפילו לא ההדחות באח הגדול: דווקא שמחתם של עובדי מפעל מוליתן, שניצל השבוע מסגירה, אינה לרוחה.

• די לעושק עובדים: שכר מינימום ענפי - הפתרון
  

במאמר, שפורסם בערוץ הכלכלה של אתר זה, קובעת ש"חייבים לפוצץ, ומייד, עוד בועת פוליטיקלי קורקט פסאודו-חברתית, שהולכת ומתנפחת לנגד עינינו: חגיגות החזרה לעבודה של מוליתן". וזאת למה? כי חגיגות כאלה, לדידה של ארזי, גורמות לעובדים להרגיש אסירי תודה להסתדרות, מה שיגרום להם גם להבא להמשיך לסמוך על זולתם - ולא על עצמם. 

ובכן, הסירי דאגה מלבך, ארזי: העובדים הללו חוגגים בגלל שהם עשו בדיוק את מה שציפית מהם לעשות: פעלו למען עצמם. הם פעלו מתוך מיקוד שליטה פנימי: הם לא סמכו על ההנהלה שתיאבק בשבילם, ובוודאי שלא על המדינה, אלא לקחו את גורלם בידיהם. הם נאבקו, הפגינו, שכרו עורכת דין, וגם, רחמנה לצלן, הזעיקו את ההסתדרות שתסייע להם, וכל זה - בשביל לעבוד. "אנחנו רוצים רק דבר אחד: לעבוד ולפרנס את עצמנו ולא לחתום בלשכה", אמרה לי בדמעות עובדת נסערת באחת ההפגנות שלהם. גילה היה 50 בערך.

וזה הסיפור: ביקור קצר במוליתן, כמו בכל מפעל אחר בפריפריה, מגלה שמרבית העובדים שם הם אנשים מבוגרים, בגיל שבו כבר לא קל למצוא עבודה חדשה, אם לא קוראים לך עמוס שפירא או עדי ליבנה. חלקם מוותיקי עיירות הפיתוח והכפרים הערביים שעובדים באותם מפעלים כבר 30 או 40 שנה, וחלקם עלו מברית המועצות ומאתיופיה בהיותם 30 או 40, בלי שפה ובלי היכרות עם הארץ, ומאז הם עובדים שם. הגיל הוא הבעיה שלהם, ולא גישה כזאת או אחרת לשוק העבודה. חלק גדול מבני שכבת הגיל הזאת עובדים בתעשייה גם במרכז הארץ.

איך עוצרים ילודה בגיל 50?

העצות של קלייר-ארזי, שאולי יכולות לעזור לצעירים שעובדים במסעדות והקניונים של נהריה (ואולי לא), כלל אינן רלוונטיות לעובדי מוליתן. עצירת ילודה? רוב הנשים שם כבר עברו את גיל הפוריות. טלמרקטינג - מי יקבל אותם? השכלה? זה תמיד טוב, אבל לא בטוח שעובד במוליתן, שהשיג איכשהו תואר בראיית חשבון בגיל 55 ועדיין אין לו נסיון במקצוע, ימצא בו עבודה, גם אם יחליט לעזוב בשל כך את הפריפריה. הפיתרון הריאלי לאנשים הללו הוא לשמור על הקיים. החלופה היא לקבץ נדבות בלשכת התעסוקה, או בתוכנית ויסקונסין, בליווי עבודות רס"ר וסדנאות לחינוך מחדש.   

זה נורא איני וקולי, נורא מאה-21 כזה, להגיד שעבר זמנן של התעשייה ושל הפריפריה, ושכיום כולם צריכים לעבוד בהייטק או במשרדים נוצצים במגדלי עזריאלי. זה פשוט לא נכון. המעסיק הגדול ביותר במשק הוא מגזר השירותים, שמעסיק בעיקר צעירים, בתנאים גרועים. המעסיק השני בגודלו הוא המגזר הציבורי. המעסיק השלישי בגודלו, והמעסיק הגדול ביותר שמייצר ומייצא ומכניס כסף למדינה - הוא התעשייה, שמעסיקה בעיקר מבוגרים, בשכר נמוך אבל בתנאים סבירים, שהופכים את חייהם לנסבלים. עובדים שברובם הגדול מאורגנים בהסתדרות.

וזאת הטעות הקשה ביותר של ארזי: המפעלים המצליחים ביותר במדינת ישראל מעסיקים עובדים מאוגדים. לחברת טבע, למשל, יש ועד חזק שדאג לעובדיה והשיג להם תנאים מצויינים. זה ממש לא הפריע לה להפוך ליצרנית התרופות הגנריות מספר אחת בעולם, לקנות חצי מהחברות המתחרות, לעשות כבוד למדינה, לשלם מסי עתק, להפוך ל"מניית העם" בבורסת תל-אביב ולהיסחר גם בוול סטריט. זה לא פגע כהוא זה גם בהצלחתם של מפעלי ים המלח, מכתשים-אגן, התעשייה האווירית ורפא"ל. איך הייתה נראית המדינה שלנו בלי כל החברות הללו, שכולן "הסתדרותיות?"

נכון, החברות הללו מייצרות מוצרי טכנולוגיה מתקדמת, ולא טקסטיל. אבל גם דלתא ותפרון נסחרות בוול-סטריט ומוכרות תחתונים בוול-מארט. בישראל כבר כמעט אין מתפרות, אלא רק טקסטיל "הייטקי" - עיצוב וייצור מוצרים מיוחדים - כולל מוליתן עצמו. המתפרות כבר עברו לחו"ל. אכן, גם טקסטיל הייטקי סובל מבעייה מול העבודה הזולה בסין, בטורקיה ובמזרח אירופה - בעייה שייתכן שהיא זמנית, כי השכר שם עולה בקצב מטורף. ובינתיים, אפשר להחזיק את הטקסטיל כענף ממשלתי-למחצה, אם ההסתדרות תצליח לכפות על צה"ל לקנות את המדים בארץ, כמו שהצבא האמריקני קונה את מדי המארינס בארה"ב. עיני עוד עשוי להצליח.     

הבריון הזה הציל ארבעה מפעלים

ההסתדרות היא ארגון בעייתי ביותר. אכן, כפי שארזי ציינה, היא מחוברת בברית לא-קדושה עם ועדי הבריונים של החברות הממשלתיות, ומאפשרת להם לסחוט את הקופה הציבורית. עופר עיני ניקה את ההסתדרות מחלק מהסיאוב והשחיתות העצומים שפשו בה בעבר, אבל הפך אותה לארגון דיקטטורי של איש אחד, שרומס בגסות ובכוחניות כל מתנגד ומתחרה מחוץ ומבית.

אבל עיני מספק את הסחורה. האיש הפשוט והגמלוני הזה הצליח לעמוד בגדול במטרה הצרה והממוקדת שקבע לעצמו: שיפור מצב העובדים בישראל. מאות אלפי אנשים זכו בזכותו לחיסכון פנסיוני. רבבות עובדים זכו בזכותו להסכמים קיבוציים שהוסיפו לשכרם אלפי שקלים. הוא הצליח לכופף את נערי האוצר ולכפות עליהם עסקת חבילה שכללה עשרות חוקים שמגנים על עובדים. ובכל מה שקשור להצלת מפעלים בפריפריה, הוא פשוט קוסם.

בכלל לא בטוח שהבנקים, המשקיעים ובתי המשפט היו מסכימים לעסקאות שהצילו את ויטה פרי גליל, עוף העמק, וכעת גם מוליתן, אלמלא הבלגן התקשורתי והציבורי שההסתדרות ביצעה למענם. ונכון, הוא טוב ביחסי ציבור, ובמציאות של ימינו, זה כמעט הכי חשוב.

מיקוד שליטה פנימי? כן, אם יש לך ועד

מיקוד שליטה פנימי, כפי שטוענת ארזי, הוא דבר חשוב ביותר. אבל עבור רוב העובדים, אלה שאינם יודעים לזנק כמו מטאורים מתפקיד לתפקיד או ללקק לבוס, הדרך למיקוד שליטה פנימי עוברת בעבודה המאורגנת.

העובד המאוגד אינו תלוי במנהל הכל-יכול, אלא יכול לבחור לעצמו את הוועד שמייצג אותו. יש לו כתובת לפנות אליה, לדרוש דרישות, להביע את דעתו ולפעול למען עצמו. ההסתדרות מצרה את צעדיהם של הוועדים בארץ והם אינם מופת לדמוקרטיה, אבל הם בטוח יותר דמוקרטיים ממשפחת אקרשטיין ואפילו ממועצת המנהלים של אי.די.בי. ודמוקרטיה היא המפתח למיקוד שליטה פנימי.

עבודה מאורגנת אולי לא מתאימה לאידיאולוגיה של ארזי. היא "שייכת לפרדיגמות שאבד עליהן הקלח". היא מתקשרת בתודעתה עם העבר, עם מכנסי חאקי, נשים בקוקו וסרפן וגברים משופמים, עם סרבלים כחולים וכובע טמבל. אבל היא חיה ובועטת בכל העולם המערבי. בישראל מצטרפים לאיגודים מקצועיים 20 אלף עובדים בשנה, ובעניין הזה אנחנו בפיגור אחרי אירופה וארצות הברית. איך אמר פעם רודן סובייטי אחד: היא עוד תקבור את כל הפלצנים שמזלזלים בה.