ענף הטקסטיל: 14 אלף עובדים חיים על זמן שאול

1,000 עובדי תפרון ו-70 עובדי מוליתן - שחוששים מפני פיטוריהם - אינם העובדים הראשונים בענף, וגם לא האחרונים, שעוברים את החווייה הקשה הזאת. ענף הטקסטיל העסיק בשנות ה-70 וה-80 רבבות רבות של עובדים. בשנת 1994, אחרי גלי פיטורים מאסיביים, הגיע מספר העובדים בענף ל-40 אלף.

מאז, למרות הגידול החד באוכלוסיית המדינה, ירד מספר העובדים בענף לכ-14 אלף בלבד - כולל עובדי תפרון עצמם. מפעלי הטקסטיל המקומיים סובלים בשנתיים האחרונות, כמו כל המפעלים, מירידת הדולר, הירידה בצריכה בחו"ל ומחנק האשראי - אבל אלה הן צרות זמניות. ענף הטקסטיל סובל כבר שנים רבות מצרות גדולות בהרבה.   

"תעשיית הטקסטיל סובלת מתחרות עזה עם כוח העבודה הזול בעולם", אומר מנהל איגוד הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, צביקה ליברמן, "זהו ענף עתיר עבודה. העבודה במזרח אסיה, בעיקר בסין, במזרח אירופה, בטורקיה, במצרים בירדן ובשטחים - זולה לעין ערוך מהעבודה בארץ".

לדבריו, במרבית ענפי התעשייה הישראלית המפעל הוא תחרותי גם אם הוא משלם לעובדים מצויין, כיוון שלמפעלים הישראלים יש מיכון טוב יותר ולעובד הישראלים יש יתרונות עצומים - השכלה, ידע, מוסר עבודה, יצירתיות. "לא רק בהיי-טק - גם בתעשיות הכימיה והתרופות, המתכת, הנשק, האלקטרוניקה אנחנו עדיין תחרותיים. בטקסטיל שם המשחק הוא שכר: מי שמשלם פחות, מייצר טקסטיל זול יותר ומוכר יותר".

חלק מהתחרות היא עם חברות ישראליות, שהעבירו את העבודה ואת פסי הייצור לחו"ל. אולי התעשיינים המקומיים אשמים במשבר?

"הם לא. לא הייתה להם ברירה. אם הם לא היו מעבירים את הייצוא, החברות היו קורסות ונסגרות, וגם עובדי המינהלה והמעצבים בארץ היו מפוטרים. אלה גם אנשים רבים שמפרנסים משפחות".

יש תעשיינים, כמו דוב לאוטמן מדלתא, שטוענים שצריך להקים כמה שיותר מתפרות בבעלות ישראלית בחו"ל, כי זה מגדיל את התעסוקה של המינהלות בישראל ובסוף מספק יותר מקומות עבודה מקומיים מאשר המתפרות עצמן. אז למה יש חברות שממשיכות לתפור כאן?

"יש מקומות מבודדים כמו דימונה שלעובדים שם אין חלופה, ויש כפרים בצפון, שהעובדים, ובעיקר הנשים שבהם, תלויים במקום העבודה שלהם, כי הם כמעט לא יוצאים מהכפר. יש תעשיינים ששומרים על המתפרות כאן מתוך דאגה לפרנסת האנשים הללו".

אתם בעצם נלחמים מלחמת מאסף, מלחמה נגד הגלובליזציה ונגד הזמן.

"זה נכון, אבל אנחנו נלחמים. עדיין יש יצוא טקסטיל בהיקף של מיליארד דולר, ואנחנו נלחמים כדי לשמור עליו. אנחנו נלחמים גם נגד העובדה שמשרד הביטחון, המשטרה והשב"ס קונים מדים מחו"ל. אנחנו מנסים להעביר חוק, בעזרת ח"כ שלי יחימוביץ', שיחייב את כוחות הביטחון לרכוש מדים רק בארץ. קיים חוק כזה בארה"ב וחייב להיות גם בארץ".

זה יגרום לבזבוז כספי ציבור, לא?

"ותשלום דמי אבטלה הוא לא בזבוז כספי ציבור? זה לא ייתכן שכוחות הביטחון שלנו יפרנסו את הסינים".

מאימפריה של טקסטיל לאיבר מדולדל

תעשיית הטקסטיל המקומית קיימת מאז תחילת שנות ה-20. המפעל הגדול הראשון, שקם בשנת 1924 היה לודז'יה, שבבעלות אריה שנקר, ולאחריו רוטקס, בבעלות משפחת רוטלוי. לאחר שנים התמזגו שתי החברות. ב-1934 קם מפעל אתא, והפך במהרה למפעל הטקסטיל המוביל בארץ ישראל בייצור, ובשנים הראשונות היה מיועד כולו לתצרוכת מקומית.

המפעלים סיפקו תעסוקה וביגוד להמוני העולים, וגם יצרו את סגנון הלבוש הידוע של "דמות הצבר" מתקופת קום המדינה: חולצה כחולה, מכנסיים קצרים, כובע טמבל, קוקו וסרפן. במקביל, ייצרו במפעלים הללו - שהעסיקו גם מעצבים ידועי-שם - גם אופנה ב"סגנון פריזאי" - חליפות מחויטות ושמלות ערב, שאיפשרו לתושבי הערים הגדולות לצאת לבלות כשהם לבושים בסגנון שהיו רגילים לו בחיי הלילה באירופה. חלק מהמפעלים - כמו אלד ואילנית, "עלו" לארץ כפי שהם, עם כל המיכון והמומחים.

הפריצה הגדולה של התעשייה הייתה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר היא סיפקה לצבא הבריטי וצבאות נוספים של בעלות הברית בדים לייצור המדים. עם הקמת המדינה, הקימה הממשלה את מפעל דורינה, שסיפק ביגוד לצה"ל, ובמקביל - אסרה כליל על ייבוא טקסטיל וביגוד. 

בשנות ה-50 קמו כמה מפעלים גדולים נוספים, כמו משכית וגוטקס, וישראל החלה לייצא טקסטיל למערב. בתל-אביב קמו חנויות מעצבים מצליחות, כמו קסטרו וחנות בגדי הים של גדעון אוברזון, שיצרו סגנון עיצוב מקומי ייחודי ומכרו דגמים לבוטיקים רבים בעולם.

במהלך שנות ה-50 וה-60, עם הקמת עיירות הפיתוח, נפתחו שם מפעלי ייצור גדולים, כמו כיתן בדימונה, הבשן בבית שאן ובגיר בקריית גת, פולגת, גיבור סברינה וגיבור ספורט ומגבות ערד, שייצרו טקסטיל לתצרוכת מקומית ולייצוא סיפקו פרנסה לרבבות משפחות. ישראל הפכה למעצמת טקסטיל.  

החל מסוף שנות ה-70 חלה ירידה אטית והדרגתית בייצוא הטקסטיל, בהתחלה - בגלל משבר האנרגייה שהעלה את מחירי הדלק בישראל וייקר את הייצור, ולאחר מכן - בגלל הגלובליזציה והתחרות מול העבודה הזולה במזרח. ממשלת הליכוד שקמה ב-1977 ביטלה בהדרגה את מכסי המגן, שהגנו על התוצרת המקומית, ויבואנים החלו לייבא לארץ טקסטיל מחו"ל - מה שגרם לגיוון האופנה המקומית, אך גם לפגיעה ישירה בייצור המקומי.

המפעלים הישראלים ניסו בכל כוחם להתחרות בייבוא ולשמור על הייצוא, באמצעות מיחשוב העבודה ומעבר למכונות תפירה אוטומטיות - אבל נאלצו, אגב כך, לצמצם את כוח האדם ולפטר עובדים.

מפעל הטקסטיל הגדול האחרון שקם בישראל היה דלתא, שהוקם בכרמיאל בידי דוב לאוטמן ב-1975 וסיפק פרנסה לתושבי העיר הצעירה, ובעיקר לתושבי הכפרים הערביים והדרוזים שמסביבה. דלתא, שהפכה למותג בינלאומי, גילגלה מיליארדים והונפקה בבורסה בניו-יורק העסיקה בעבר יותר מ-3,000 עובדים במתפרות בישראל.

ואולם ב-20 השנים האחרונות היא סגרה את כל המתפרות המקומיות והעבירה את הייצור לחו"ל, וכיום היא מעסיקה רק כ-800 מעצבים ואנשי מינהלה ושיווק. לאוטמן ספג ביקורת קשה על העברת המפעלים - חלקם למדינות ערביות - אך הוא טוען בעקשנות שאלמלא היה עושה זאת, החברה הייתה קורסת וגם העובדים המקומיים היו מפוטרים.

המכה הקשה ביותר שספגה התעשייה הייתה בשנת 1985, כאשר מפעל אתא נסגר. המפעל העסיק יותר מ-1,000 עובדים תושבי הצפון אך סבל מניהול כושל, ירידה בייצוא והפסדים. העובדים שבתו ויצאו להפגנות ענק אלימות, והמנהלים (בהם, למספר שנים, גם עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה הראשון) ניסו להציל את המפעל ומכרו אותו מיד ליד, אך נכשלו.

ב-20 השנים הבאות נסגרו עוד ועוד מפעלי טקסטיל - בהם לודז'יה, גוטקס והבשן, ואחרים - כמו דלתא, כיתן, פולגת, ובגיר - צמצמו את הייצור המקומי והעבירו פעילות לחו"ל.

כיום, שני מפעלי הטקסטיל הגדולים ביותר בארץ הם דלתא ותפרון. בכיתן מועסקים עדיין כ-300 עובדים, בעיקר הודות להתעקשותו של הבעלים, נוחי דנקנר, לשמור על פרנסתם; פולגת ובגיר, שהתמזגו, מעסיקות כ-500 עובדים ומפטרות עובדים מדי שנה; מפעל נילית במגדל העמק, מגבות ערד, גיבור סברינה בקריית שמונה ואופיס טקסטיל במגדל העמק מעסיקים כמה מאות עובדים כל אחד ועדיין רווחיים, כיוון שהם מייצרים מוצרי נישה שקשה לייצר במזרח.

כמו כן קיימים עוד כ-120 מפעלי טקסטיל קטנים, רובם בבעלות משפחתית ואחד מהם בבעלות עובדיו - מתפרת רמון במצפה רמון, המעסיקה כ-60 תופרות. מרבית רשתות האופנה הישראליות, שחלקן מותגים בינלאומיים, מייצרות את הבגדים במתפרות בסין או במדינות השכנות - בעבר ברצועת עזה, וכיום בירדן.

ענף הטקסטיל בישראל של שנות ה-2,000 הוא איבר מדולדל. העובדים, רובם נשים מבוגרות, משתכרים שכר זעום, לרוב שכר מינימום. מרבית המפעלים מקבלים תמיכה ממשלתית, כדי למנוע פיטורים נוספים - והתמיכה אינה חוזרת למשלם המסים.

האם יהיו בישראל מפעלי טקסטיל בעוד עשר שנים? "אנחנו מקווים מאוד שכן", אומר ליברמן, "אבל זה לא לגמריי תלוי בנו".