מנוחה בשבת - בשם כבוד האדם, ולא בשם הדת

• עוד בערוץ הקריירה 
• לכל טורי "החיפוש שלא נגמר"
• לכל טורי "זכויות עובדים"  
  

פרקש, ככותבת חרדית (גם אם בעלת מחשבה מקורית ואמיצה), יוצאת להגנת שומרי השבת כהלכתה כשהיא טוענת ש"המגזר עם הכיפה, יצטרף לקסטת המופלים בעבודה לצד: אמהות, אנשים עם מוגבלויות ועולים חדשים". גם כשהיא מסייגת את הדברים ואומרת ש"מדובר בחרב פיפיות שהיום דוקרת דתיים ומחר את כולם", בבסיס הטענה שלה עומדת השבת כערך דתי, כציווי אלוהי. רוב קוראי ynet לא יכולים לקבל טיעון כזה כלגיטימי, ובסופו של דבר הוויכוח יחזור לאותה התנגחות עתיקה בין דתיים לחילוניים.

בעיניי, הצורך ביום מנוחה ציבורי, כזה שמקובל כנורמה חברתית ומעוגן בחוק, נכון גם לאלה שלא יוכלו לקבל לעולם את הנחת היסוד של פרקש, שכאמור – אני משתייך אליהם.

לפני כמה שנים עבדתי בסניף של רשת ספרים גדולה שנמצא באחד מאותם מרכזי קניות מחוץ לערים. הסניף שעבדתי בו היה פתוח - בניגוד לחוק - גם בשבתות. בכל כמה חודשים היו מגיעים בשבת פקחים דרוזים של משרד העבודה, רושמים דו"ח ומטילים קנס של כמה אלפי שקלים, אבל לבעלי הרשת השתלם לספוג את הקנס ולהמשיך את הפעילות בשבת. בעוד שביום רגיל היינו "סוגרים קופה" של 15-10 אלף שקל, הרי שבסוף משמרת שבת הסכום הגיע לא פעם ל-30 אלף שקל ואף יותר.

אף אחד מאיתנו לא אהב לעבוד בשבת, למרות הפיצוי, בדמות משכורת של 150% (30 שקל לשעה במקום 20). אמנם כל מי שעבד בשבת זכה ליום חופשי אחר במהלך השבוע, אבל איכשהו אותו היום התמלא במטלות אחרות. אולי לא עבדתי באותו יום, אבל הוא בטח לא היה יום מנוחה עבורי.

בחברה שבה השבת הופכת ליום של קניות נוצרת מציאות שבה יום המנוחה השבועי הופך להיות פריבילגיה לעשירים, ואותם אלה שיכולים להרשות לעצמם לקחת יום מנוחה שבועי דורשים מאחרים – אלה שמסיבות כלכליות לא מסוגלים לוותר על הפיתוי של 30 שקל לשעה – להמשיך לשרת אותם גם ביום זה.

בעיני, שאלת העבודה בשבת היא מהותית מדי מכדי שנשאיר אותה לוויכוח הנדוש על "כפייה דתית" מול "צביון יהודי" והרטוריקה שחוזרת על עצמה בנושאים האלה. חברה שמכריזה על יום מנוחה בשבוע - ולא משנה אם זה שבת או כל יום אחר בשבוע, כל עוד הוא מקובל כיום מנוחה ציבורי, שאחרת הוא יתמסמס לחלוטין – זו חברה שהמשתייכים אליה עובדים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לעבוד.

אם אנחנו רואים את הצמיחה הכלכלית כמשרתת את בני האדם, ולא את בני האדם כמשרתים את מערכות הכלכלה, הרי שאנחנו חייבים לקחת הפסקה מהריצה על גלגלת האוגרים הזו שמסגרת העבודה והקניות האינסופיות גוררת אותנו לתוכה.

כמה חודשים לאחר שעזבתי את חנות הספרים שעבדתי בה החליטו במשרד העבודה שנמאס להם ממשחקי החתול והעכבר עם מנהלי הרשת, והודיעו שאם הם ימשיכו להעסיק עובדים יהודים בשבת ההליך נגדם יעבור לפסים פליליים. כדי לעמוד בדרישות החוק, החליטו בחנות הספרים שבה עבדתי לגייס עובדים ערבים שהחליפו את העובדים בשבת. מעבר לאבסורד של דובר ערבית שממליץ על ספרים בעברית שאותם הוא מתקשה לקרוא, הרי שהפתרון הזה מבוסס על עקרונות גזעניים בכך שהוא שולל את הזכות ליום מנוחה ממי שאינם יהודים.

הטענה שהמתנגדים לחקיקה בעניין יום המנוחה חוזרים עליה היא שצריך להשאיר את הבחירה אם לעבוד בשבת או לא בידי כל אחד. הטור של הילה מוכיח שאם אין החלטה חברתית-תרבותית גורפת על יום מנוחה מקובל - אין ולא תוכל להיות בחירה אמיתית. ברגע שמתאפשר לגורם מסחרי אחד לפעול בשבת הוא מקבל יתרון על פני השאר, ו"כוחות השוק" יגרמו לכך שמהר מאוד כולם יישרו איתו קו.

בעל עסק שישאיר את העסק שלו סגור בזמן שהמתחרים שלו פתוחים יפסיד כסף, ובסופו של דבר הוא עלול לפשוט את הרגל. עובד שכיר שלא יסכים לעבוד ביום המנוחה יידחה על ידי כל מעסיק פוטנציאלי שיעדיף על פניו עובד שיוותר על הזכות הזאת.

חברה שבה אין יום מנוחה ציבורי קבוע בחוק היא חברה שבה בני האדם הם כלים בידי הכוחות הכלכליים, או במילים אחרות – עבדים. המונחים הגדולים כמו "חירות", "כבוד האדם" ו"שוויון", יישארו סיסמאות ריקות אם לא יהיה להם גיבוי בחוק, ולצערנו, חוק יום המנוחה שקיים היום רק פוגע בערכים אלה. בשם כבוד האדם, ולא בשם אלוהים או הרבנים, צריך לשנות את המציאות הזאת.

רוצים לשאול את מומחי ynet קריירה על זכויות עובדים? על קידום? על חיפוש עבודה? כיתבו לנו .