ברנו, צ'כיה: טיול ארכיטקטוני בלב אירופה

מהפכת הקטיפה הסתיימה בצ'כוסלובקיה ב-29 בדצמבר 1989. בקיץ, כמה חודשים לאחר מכן נסענו כדי להספיק לראות ולחוות את הקיץ הראשון של המדינות החדשות. באותו קיץ הספקתי לנתץ חלקים מחומת ברלין, לעמוד בתור ארוך לגלידה בפראג, לראות את הפסלים הקומוניסטיים שעוד לא הספיקו להסיר בבודפשט, וגם להצטופף עם מיליוני צעירים לראות את "נס" מקדונלד'ס.

זה היה קיץ עתיר רגשות שבו ראינו את הערים שהכיעור הסתיר את היופי שבהן, את ההרס שנשמר והונצח, ואת ההבדל בין מזרח ומערב. היינו קרבן לגנבים/להטוטנים, לביורוקרטיה שאין דומה לה, אבל גם זכינו לאכול במסעדות פועלים אמיתיות לפני שמיהרו להפוך למסעדות יוקרה.

העיר ברנו (Brno) השפיעה עליי יותר מכול. זכור לי המראה הראשון: בית מידות ששרידי הצבע האדום שלו מקולפים, והטיח שנפל מחלקיו מגלה חורי הזנחה פעורים. ברנו נשארה בזכרוני כמשהו כואב, עצוב.

מזרקה ברוקית שופעת סמלים המעידים על נצחון אירופה על בבל, יוון ופרס

לא בכדי טוענים אנשי ברנו שעירם היא הלב של אירופה. נסיעה ברכבת מברנו לבודפשט אורכת ארבע שעות, לפראג בין שלוש לארבע שעות, לווינה שעה ו-40 דקות, ולברטיסלבה אף פחות מכך.

היסטוריה: אבן שואבת למתיישבים חדשים

ההתיישבות המכונה כיום "ברנו הישנה" התפתחה בסביבות שנת 1000 על גדות נהר סביטבה. במאה ה-11 כבר עמדה מצודה על הגבעה, שם ישב נסיך מבית המלוכה הצ'כי. כמו בכל עיר ימי ביניימית התפתח סביב המצודה שוק. השוק הזה פועל עד עצם היום הזה. בהיותה עיר היושבת על ציר מסחר מרכזי היא הפכה לאבן שואבת למתיישבים חדשים שהתרכזו סביב מה שהיום נקרא כיכר החירות. בתקופה הזאת הגיעו גם היהודים.

בשנת 1243 קיבלה ברנו מעמד של עיר. היא הוקפה חומה ונקבעו בה חמישה שערים, כולל "שער היהודים". לאורך ימי הביניים עברה העיר את מלחמות הדת, מלחמת 30 השנים, והפכה לבירת מוראביה.

עמוד בכיכר השוק מוקפת הארמונות

המאה ה-18 הייתה תקופת פריחה טכנולוגית-תעשייתית, וכתוצאה מכך נהנתה העיר מפריחה כלכלית, והמשיכה לפרוח גם במאה ה-19. בשנת 1847 הוארו רחובות העיר בגז והוקמו בה בתי ספר, ובשנת 1869 החלה לנוע ברחובותיה רכבת חשמלית.

ההיסטוריה רבת התהפוכות של המאה ה-20 לא פסחה על ברנו, ובנקודה הזאת נפנה את הזרקור לקהילה היהודית. בשונה מקהילות רבות במרכז אירופה ישבו יהודי ברנו בעיר בבטחה לאורך כל ההיסטוריה שלה. הם מעולם לא גורשו ולרוב לא סבלו מחוקים אנטישמיים, יתרה מכך - ברנו הייתה עיר מקלט ליהודים שגורשו מערים רבות בעקבות מגפות הדבר.

עם זאת, היהודים לא הורשו להיות בעלי אדמות אך הם הורשו לעסוק במסחר ובמלאכה. מצבם הוסיף להשתפר עם הכרזת הסובלנות של הקיסר יוזף השני בסוף המאה ה-18. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חיו בעיר כ-12 אלף יהודים שנהנו מחיי קהילה עשירים, וההצלחה הכלכלית של העיר לא פסחה עליהם.

2 מלאכים אוחזים בסמל של ביתה של משפחת אצולה בכיכר החרות

עם עליית השלטון הנאצי גורשו מהעיר 10 אלף יהודים, רובם נשלחו בטרנספורטים לטרזין ומשם בעיקר לאושוויץ. כ-1,000 מיהודי העיר שרדו ושבו לברנו לאחר השואה, בהם כמה ילדים. כיום חיים בברנו כ-300 יהודים, ברובם מבוגרים.

האם בכל כנסייה נראה אחוריים חשופים?

בחרתי לספר על כמה אתרים שנהניתי לבקר בהם שוב ושוב, בגלל הסיפור, היופי והייחוד. כנסיית סנט ג'יימס (St. James' Church) היא עוד אחת מהכנסיות הרבות בעיר, אבל... האם בכל כנסייה נראה את אחוריו החשופים של גבר מחייך? תמהתני. מעל קשת גותית צמודה אל הקיר דמות של איש קטן שאחוריו העירומים מופנים כלפי העיר וכלפי הקתדרלה הגדולה. מה עושה הגבר העירום על קיר הכנסייה?!

הכנסייה, פנינת הבנייה הגותית, נוסדה כבר ב-1220 ככנסייה הראשית של ברנו. עם השנים הורחבה הכנסייה, ובמאה ה-15 נבנתה מחדש, עד שב-1592 קיבלה את צורתה הנוכחית, כשעל המלאכה מנצח הבנאי האיטלקי אנטוניו גארבי. בתקופה ההיא עברה גם הקתדרלה שעל גבעת פטרוב שיקום רציני.

אזרחי העיר החלו להמר איזו משתי הכנסיות תהיה מוכנה קודם - האם הקתדרלה המשופעת בממון או כנסיית ג'יימס שמשאביה היו צנועים, אך הבנאי האיטלקי היה מוכשר ומנוסה יותר. נכבדי הקתדרלה החלו לחוש שלא בנוח למראה הבנייה המתחוללת מול עיניהם, ודרשו לגרש את אנטוניו גארבי מהעיר.

בכנסיית ג'ימס הקדוש מה שנראה כחסר חשיבות, מתגלה כבדיחה של האמן

רב האמן לא התנגד, גם לא הייתה לו ברירה, אך הוא ביקש רק דבר אחד: לאפשר לו לסיים את החלון שעליו הוא עובד. ואכן, כשסיים נתגלתה הנקמה המתוקה.

מקבץ מרשים של בתים היסטוריים בעלי חזיתות מרהיבות

הכיכר המרכזית בעיר, כיכר החירות (Námìstí Svobody), שימשה בימי הביניים כשוק העיר, וסביבה ארמונות הסוחרים העשירים. גם היום הכיכר מוקפת בתי מידות וארמונות שבמהלך המאה ה-19 עברו שיפוץ ברוח התקופה, וסגנונות העבר פינו מקומם לסגנון נאו-רנסנסי. העמוד הבארוקי נבנה ב-1930 מעוטר בקדושים, והוא שולט היום גם על הארמונות אך גם על מבנים מודרניים עמוסי פלדה וזכוכית.

כיכר החירות. בית אופייני לתקופת הזוהר של העיר ב-מאה ה-19

בקצה הכיכר מקבץ מרשים של בתים היסטוריים בעלי חזיתות מרהיבות, רובם עברו שיפוץ ושיקום אך שמרו על חזותם המקורית. מיטב אדריכלי התקופה פעלו כאן והשאירו את רישומם.

בית ארבעת הענקים (או בית ארבעת המטומטמים) זכה לכותרות ראשיות ולא מחמיאות. בשנת 1901 הופיעה כתבה בעיתון המקומי: "מה חבל שדווקא בעירנו, המצטיינת בחידושים, מצאו לנכון להתחיל את המאה החדשה בבניין כה מכוער".

מזה 100 שנים ויותר מכונה הבית "בית ארבעת המטומטמים", ואכן די להציץ בפניהם של ארבעת הגברים כדי להבין מדוע. בדיחה אורבנית מספרת שבעבר שכנה במקום מאפיית עוגות, זו אם כן הסיבה לפנים המיוסרים, הריח כנראה שיגע אותם...

בית ארבעת הענקים. האם הפנים המיוסרים צפו את העתיד?

בית שוורץ (או בית הלורדים של ליפא) נחשב לבעל החזית היפה והמרשימה ביותר. בראשית המאה ה-16 חולקה צ'כיה לאחוזות בבעלות אנשי המעמדות הגבוהים. הלורדים של ליפא, המוזכרים בכתובים כבר משנת 1452, היו מהעשירים שבבעלי האחוזות.

אלא שהבית-ארמון לא נבנה עבורם, הוא נבנה בין השנים 1589-1596 עבור משפחה של סוחר יין עשיר ששמו היה שוורץ, ובהמשך הועבר למשפחות אחרות. יש להניח שגם בני משפחת ליפא זכו ליהנות ממנו. חזית הבית אכן עוצרת נשימה, כולה מכוסה עיטורי גפנים, מראות ציד וקישוטים מרהיבים. היום נכנסים דרך קשת הכניסה למרכז קניות מהודר ובגינה נמצא בית קפה פופולרי.

בית שוורץ המהודר מעוטר כיאה לבית סוחר יין, עם מוטיבים של טבע ויין

המבנה המעניין הנוסף הוא בית (פרנץ) קליין, שלראשונה שילב אלמנטים של פלדה וזכוכית, דבר המקובל היום אך היה בזמנו חידוש מהפכני. פרנץ קליין נולד ב-1803 למשפחה של סוחר מצליח. הוא סיים בית ספר יסודי בכפר הולדתו, וכבר בגיל עשר עבד כגנן בארמון של אציל מקומי. שניים מאחיו שהצטרפו אליו הועסקו אף הם כאנשי התחזוקה של הגן הענק.

בגיל 15 עבר עם אביו ומשפחתו לברנו, ושם החל כוכבו לדרוך. הוא תכנן וניהל פרויקטים, ובהמשך היו הוא ושני אחיו מעורבים בעסקי בנייה ופיתוח. הם הקימו חברה ובנו אלפי קילומטרים של כבישים, גשרים ומסילות ברזל ברחבי האימפריה האוסטרית. למעשה הם הפכו לאבירי הברזל.

בשנת 1847 פנו האחים לבנות את הבית המפורסם בברנו. הבית היה שונה וחדשני. הקומה הראשונה נועדה לחנויות ולמשרדים, חדרי המגורים היו מצוידים באביזרי נוחות, ולראשונה נבנו חדרי שירותים עם מים זורמים. אך החידוש הדרמתי היה כאמור חומרי הבנייה: פלדה, ברזל וזכוכית. כל החומרים היו ממפעלי המשפחה. האחים קליין היו חלוצים, והבית נחשב למהפכה.

בית קליין. אלמנטים מהפכניים וחדשניים - פלדה, ברזל וזכוכית

"כפי שהעמוד מעוקם, כך גם יושרו של ראש העיר"

במרחק הליכה קצרצר נמצא אחד המבנים המפורסמים והיפים: בית העירייה הישן (Old Town Hall). הבניין בן המאה ה-13 הוא העתיק ביותר בברנו, והוא מייצג כמה סגנונות: גותי, רנסנסי ובארוקי. השער עם העיטור והעמוד הגותי המעוקם אינו טעות של הבנאים אלא, כך על פי הסיפור, נבנה בכוונה "כעונש" על ידי המתכנן המהולל אנטון פילגראם לאחר שממש לפני סיום הבנייה ב-1510 סירבה העירייה לשלם את מלוא הסכום שעליו הסכימו.

האגדה מספרת שהוא אמר: "כפי שהעמוד מעוקם, כך גם יושרו של ראש העיר". אנשי ברנו טוענים שזו הגרסה המעודנת, הם מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שהאדון פילגראם הכועס דיבר על אזור מסוים בגופו של ראש העיר.

בכניסה אנחנו מוצאים עוד שני אלמנטים שבהם כרוכות אגדות: תנין מפוחלץ תלוי מעל, וגלגל עץ. התנין הגיע כמתנה מאחד הנסיכים בתחילת המאה ה-17, אבל זה לא מפריע לתושבי העיר לדבוק באגדה שהמפלצת הזאת שכנה בנהר.

התנין והגלגל מיוחסים לסיפורים בני מאות שנים. בכניסה לבית העירייה

הגלגל מביא את סיפורו של נגר צעיר מכפר סמוך שהתערב כי יצליח לבנות גלגל ולגלגלו לברנו, מרחק 40 ק"מ, מבלי שייפול. כפי המסופר, הוא אכן עשה זאת בלילה אחד. סיפור אחר מספר על נגר צעיר שנעצר בטעות באשמת גנבה, וכשישב בתאו תוך כדי בכי עיצב גלגל מספסל העץ. בתשלום סמלי ניתן לעלות לראש הבניין לתצפית.

להתבשם מחוויית הקנייה

כיכר הכרוב (Zelný trh) היא שוק האיכרים הפועל ללא הפסקה מהמאה ה-13. למעשה השוק היה כאן עוד לפני שהייתה העיר. הכיכר מוקפת בניינים חשובים, אבל ברגע שנגלים לעינינו הדוכנים ומרכולתם הטרייה לא נשאר אלא להתבשם מחוויית הקנייה.

במרכז, מזרקת הרקולס הבארוקית מסוף המאה ה-17. המזרקה תוכננה ונבנתה בשיתוף כמה מאמני התקופה. במזרקה סמלים של בבל, פרס ואירופה המנצחת האוחזת שרביט מעל דרקון. בעבר היו סוחרי הדגים מטילים את סחורתם לשוט בבריכה. היום יושבים סביבה צעירי העיר בשעות הערב כשהשוק סגור.

לא רחוק מהשוק נמצא מנזר הקפוצ'ינים, ובו מרתף קבורה שנבנה באמצע המאה ה-16, בסגנון הבארוק. במרתף הקבורה, הקריפטה, נחים מנוחת עולם נזירים ונזירות וכן אזרחי ברנו מכל המעמדות.

"כפי שאתה כיום גם אנחנו היינו פעם, כפי שאנחנו היום - תהיה גם אתה" כתוב על לוח אבן שסביבו מוטלות הגופות. הנקברים לא בחרו להיות "מוצגים" לעולמי-עד. דווקא משום שנשבעו לחיי עוני הם חסכו בארונות קבורה, ולאחר הלוויה הובלו למרתף שבו היובש והאוורור עזרו לשימור הגופות. בשל תנוחות חלק מהמומיות יש הסבורים שהאנשים נקברו בעודם בחיים.

גופות חנוטות במנזר הקפוצ'יני. הנקברים לא בחרו להיות "מוצגים" לעד

צלצול הפעמון שהציל את העיר

שני צריחיה המזדקרים של קתדרלת הקדושים פול ופיטר שעל גבעת פטרוב נראים מכל פינה בעיר. מנהג מוזר ומיוחד בעיר ברנו, ומקורו לפני שנים רבות: שלא כמקובל, פעמון הקתדרלה מצלצל בשעה 11:00 בבוקר.

על פי המסורת באמצע המאה ה-17, במלחמת 30 השנים, בזמן המצור שהטיל הצבא השוודי על ברנו, לא הצליחו השוודים לפרוץ לעיר. מפקדם החליט במאמץ אחרון לרכז את כל חייליו ולכבוש בתנופה את העיר. הוא פסק כי אם הפעולה לא תסתיים עד אשר יצלצלו הפעמונים בכנסיות בשעה 12:00, על הצבא לסגת.

אנשי העיר היו מותשים וכבר עמדו להיכנע כשהגיע אליהם המידע על התכנית. כדי למנוע את המתקפה הוחלט לצלצל בפעמוני הכנסיות בשעה 11:00. השוודים נסוגו והעיר ברנו ניצלה. ברנו הייתה העיר היחידה שהצבא השוודי לא הצליח לפרוץ לתוכה. הקתדרלה הענקית הוקמה במאות ה-11 וה-12 ושופצה לתפארת לאורך הדורות. בכנסייה נותרו אלמנטים גותיים, רומנסקיים, בארוקיים ונאו-גותיים. בקתדרלה מרתף קבורה מהמאה ה-12.

קתדרלת פול ופיטר הקדושים - למי צלצלו הפעמונים?

שני מבני ענק חולשים על נוף העיר - קתדרלת פטרוב ומצודת שפילברג. המוזאון שהוכרז בשנת 1962 כמבנה מורשת לאומית נבנה במאה ה-13 כארמון הנסיך הצ'כי, וסיים את תפקידו במלחמת העולם השנייה כמטה הגסטפו וכמחנה ריכוז - מקום מאסרם, עינוים ומותם של עשרות אלפי אסירים.

בימי הביניים הייתה מצודת שפילברג מקום מקלט וביטחון, אך בתקופה האוסטרו-הונגרית סימלה פחד ועינויים, ובה שכן בית סוהר ידוע לשמצה. הביקור במצודה מומלץ ביותר, הן בשל המוזאון שבו תצוגה על ההיסטוריה של ברנו וכמובן תצוגה של בית הסוהר, והן בשל הגן והנוף הנפלא הנשקף ממנו.

סמל עולמי לאדריכלות החדשה

אנחנו אמנם בעיר העתיקה, אבל נחרוג מגבולותיה לסיפור הנוגע להיסטוריה שלנו. תחילתו של הסיפור לפני מלחמת העולם השנייה והוא עדיין לא תם. זהו סיפורה של וילה טוגנדהאט שהפכה לסמל עולמי לאדריכלות החדשה. בכל עיתון המכבד את עצמו נכתבו עליה מאמרים, תמונותיה פורסמו בכל מקום אפשרי, והיא אף זכתה להיות אתר מורשת תרבות של אונסק"ו.

הווילה נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 עבור סוחר טקסטיל עשיר, יהודי ששמו היה פריץ טוגנדהאט, ושל אשתו גרטה שהייתה מתומכיה הנלהבים של הארכיטקטורה המודרנית. היא נבנתה על ידי לודויג מייס ואן דר-רוהה, אחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית, והפכה לשם דבר בעולם. הבית המרשים, שעדיין נמצאים בו החפצים והריהוט המקורי, משמש כמוזאון לארכיטקטורה חדשה. כאן חתמו נשיאי צ'כיה וסלובקיה על הסכם הפירוד ב-1992.

אף על פי שהווילה הפכה לשם דבר, לא שפר גורלם של בני משפחת טוגנדהאט. הם הספיקו ליהנות מביתם רק שמונה שנים, ובשנת 1938, עם עלות הנאצים לשלטון, הם נאלצו לברוח מצ'כוסלובקיה.

מזה שנים נאבקים צאצאי המשפחה, ובעיקר הבת דניאלה טוגנדהאט -המר, עם עיריית ברנו - "בעלת הווילה", כדי לקבל את רכושם בחזרה. לדבריהם, אף על פי שביתם הוכר על ידי אונסק"ו, קיימת הזנחה רבה. אחיה של דניאלה הוא הפילוסוף ארנסט טוגנדהאט, שגדל במקום בשנות חייו הראשונות ובמהלך חייו היה פרופסור אורח בפראג.

• הכתבה פורסמה בגיליון פברואר של הירחון "טבע הדברים"
  

• לקבלת הצעה להטבות מיוחדות