"אני אוהבת מכוניות יותר מכל דבר בעולם", אמרה
אין הרבה הנאות בחיים שמשתוות לרגע שאתה לוקח את הבחורה שלך ומפליג איתה במכוניתך, רק אתה והיא, וכל העולם דוהר במהירות אחורה ולא יודע מה הוא מפסיד. סיפור לתחילת שבוע
לאוטו הראשון שקיבלתי בחיי לא היה מנוע. זה סיפור ארוך שמתחיל בגראז' של דוד רחוק שאהב לאסוף מכוניות ומסתיים בחנייה שמתחת לבית שלנו. בעצם זה קשור גם במחלה שהיתה לדוד ובירושה שהשאיר אחריו.
לכל הקרובים שהיו לו חילק את המכוניות העתיקות שלו, שלפחות אחת מהן היתה שווה כמו שתיים או שלוש מכוניות חדשות. אח של אבא קיבל ביואיק שהיתה שייכת פעם לשחקנית קולנוע אמריקנית אמיתית, אח נוסף קיבל מיני מיינור עם עיטורים מיוחדים ומקוריים של המפעל, ובן דוד שלהם לקח שתי מכוניות מהסוג שג'יימס דין היה נוסע בהן ומתרסק. ואבא קיבל את השברולט. בירושה היה כתוב במפורש שהשברולט מוכרחה להגיע לאבא שלי, דניאל ה., ואין לבצע שום עסקת החלפה בין הקרובים, כי אם תתבצע כזאת, כל המכוניות יילקחו מבעליהם החדשים ויועברו לגריסה. עורך דין נדרש לפקח על הסעיף המסוים הזה.
זה היה מביך כשהלכנו אני ואבא לגראז' ביום של גילוי המכוניות. עמדנו שם, אני והוא, וראינו מכונית אחרי מכונית מתניעה בתוך ההאנגר ויוצאת החוצה לחופשי. עד שהגיעו למכונית האחרונה. שני נציגים ששכר עורך הדין דחפו בידיהם החוצה את השברולט שהובטחה לאבא. גם אני וגם אבא עשינו כאילו אנחנו לא מרגישים במבטי הזלזול והרחמים שנתנו בנו בני המשפחה האחרים. אבא הנהן כשפתחו לפנינו את דלת המכונית, כאילו רצו שניווכח שגם האוטו הזה אמיתי, ובזמן שעורך הדין ביקש להזמין גרר כדי להשלים את הצוואה כלשונה, אבא מלמל בפעם האחת והיחידה משהו על החברה שהיתה לאותו דוד רחוק שאחרי זה הפכה לחברה שלו בלי שהתכוון. לרגע הוא נראה משועשע.
אמא לא אהבה לראות אותנו מגיעים עם גרר הביתה, בעיקר לא אחרי שהספיקה לדבר בטלפון עם אשת הבן-דוד של בעלה ולשמוע ממנה איך הם טסים במכונית ספורט משנת 1954 שהוצאה עבורם ממחסן המכוניות של הדוד המת. לא שהיא ציפתה אי פעם למשהו מאותו דוד רחוק, שעד מותו כלל לא ידעה על קיומו. אבא מעולם לא דיבר עליו. אבל אחרי שהסיפור התחיל להתגלגל, ואיתו המכוניות, משהו בה השתנה והיא החלה לדרוש מה שמעולם לא ידעה שהיא יכולה לקבל: "את החלק שלנו".
לא לי היה מה להגיד, ולאבא היה אפילו פחות
עוד מבט:
בואו נדבר קצת על האוטו בתור כלי איפור גברי
מייק שפר
באחרונה הגיע הזמן להחליף את פאפי שלי, ולאור ההשקעה המורחבת שלי בחיזור, שאלתי אם כדאי לתת לזה להוות שיקול גם בבחירת הרכב. אני לא מצפה שברגע שמישהי תראה את האוטו, היא תשתטח על מכסה המנוע, תרים את החצאית ותצרח "קח אותי! עכשיו!" ובכל זאת, כמה מילים על גלגלים
האנשים של הגרר הורידו את החלק שלנו בחנייה ליד הבית ונסעו. אמא יצאה עם סינר שהיתה לובשת רק כשאפתה עוגות חגיגיות לכבוד אירועים משמחים והביטה בנו עומדים ליד האוטו. לא לי היה מה להגיד, ולאבא היה אפילו פחות, אז חיכינו שאמא תתקרב, כמו שאכן עשתה, תניח ידיים מעל המותניים, תחייך ותעפעף ככה בעיניים שלה ואז תשאל: "מה הבאתם?"
אבא לקח את אמא לצד והניח את היד שלו על הכתף שלה. הוא לחש לה משהו באוזן, כנראה על החברה המשותפת שהיתה לו ולדוד הרחוק, ואמא לא הפסיקה להביט מעבר לכתף שלה ושלו על השברולט שחוץ מזה שלא היתה מסוגלת לנסוע בכוחות עצמה נראתה לא רע בכלל.
לקח לאמא זמן, אבל בסופו של עניין היא נרגעה. היא הגישה לנו את עוגת השוקולד שהכינה, ואבא, שדאג לחמם לה את הלב במחמאות על העוגה, שינה לה את קו המחשבה עד ששכחה לגמרי מהמכונית שהבאנו ובסיום הטעימה החגיגית וקצת אחרי הקפה עלתה בצעדים קלילים, כמעט ילדותיים, לחדר שלהם, כדי לעשות את הדברים שהיא צריכה.
נשארנו הוא ואני. אבא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אני חושב שהוא רצה לספר לי על אותה נערה שהיתה אהבתו הגדולה של הדוד ושהוא בדרך כזאת או אחרת גנב. העיניים שלו התרוצצו על שולחן העץ שלידו ישבנו, כאילו ניסו לספור את כל פירורי העוגה שהיו מפוזרים מעליו. בסופו של דבר הוא יצא לגינה להשקות.
לפני שנשכבתי לישון אבא פתח את דלת החדר ושאל אם אני רוצה את האוטו. כדי לא לחכות לתשובה שאולי תהיה שלילית המשיך מיד ואמר שהוא ממילא עסוק בזמן האחרון ולא יהיה לו זמן לטפל במכונית. "חוץ מזה", אמר, "אתה כבר יודע לנהוג, ואני ואמא בכל מקרה רצינו לעזור לך לקנות אוטו משלך, אז הנה, הדוד אריק סידר לך הזדמנות".
אחרי שאמרתי לאבא שאני מסכים לקחת את האוטו אלי, להיות הבעלים היחיד שלו, לטפל בו, לדאוג לו, לאהוב אותו, התחשק לי לשאול את אבא מי היה הדוד אריק. בן לילה הוא הפך להיות מישהו חשוב. אבל לא שאלתי דבר, ואבא אמר לי שהוא שמח שאני לוקח את האוטו. הוא יצא מהחדר בתנועה קלה, כאילו גילה את סוד ההליכה הלא מעייפת.
למחרת היה לאבא מצב-רוח טוב באופן מיוחד. הוא שרק כל הבוקר כאילו התקשר אליו הפקיד מהבנק ובישר לו שסיים לשלם את המשכנתה. אמא הסתובבה בסלון עם טלפון אלחוטי והעבירה את המתכון של עוגת השוקולד לחברה. לקחתי מהמחסן את ארגז הכלים של אבא ויצאתי.
הבחורה ההיא חיכתה לי שם. המראה שלה היה שונה מכל אחת אחרת שראיתי בחיי, לפחות באזור המגורים שלנו, והצורה שבה בחרה להיעמד ככה באמצע הרחוב משכה אותי אליה כמו מכונאי תאב עבודה למכונית המפורקת שלו.
אמרתי לה "היי", והיא הביטה בי וחייכה ושאלה: "היא שלך?"
כשישבנו בתוך האוטו וסיפרתי לה איך הדוד אריק מת פתאום והוריש לי את היצירה העתיקה הזאת היא הקשיבה לכל מלה שלי, ובכל פעם שהתעכבתי על חלק מסוים של הסיפור היא התעכבה בדרכה שלה על אחד מחלקי תא הנוסעים, בנגיעה או במבט. "נעים מאוד", הסתובבה אלי ואמרה, "אני מרי. אתה באמת רוצה להגיד לי שהדבר הזה קיים משנת 1932?" היא החליקה את גב היד שלה על תא הכפפות.
"האיש הזה כאן דומה לך"
"תחילת 1932", אמרתי, וכדי להוכיח לה, ולי, כמה הכל עתיק, פתחתי את תא הכפפות. היו שם מספר תמונות ישנות. היא הוציאה אותן, סקרה אותן בחצי עניין ואמרה: "האיש הזה כאן דומה לך".
האיש שהיה דומה לי בתמונה, וגם בשאר התמונות, היה אבא שלי. הבהיל אותי לרגע למצוא את אבא, בערך כשהיה בגילי, בתא הכפפות. היה מוזר עוד יותר לגלות אותן יחד עם בחורה ששעה קלה קודם לא הכרתי.
למרות השנים שחלפו והאחסון של התמונות במכונית, הן היו ברורות מאוד ובכולן ראו את אבא שלי, גבר נוסף ואשה. הם הצטלמו בכל מיני זוויות על רקע של נהר וגשר, או שני גשרים שונים, ונראו די מחויכים.
"האיש שעומד כאן", אמרתי למרי, "הוא בטח הדוד אריק".
מרי שאלה אם אנחנו יכולים לצאת לסיבוב בשכונה בזמן שאני מספר לה עוד על הדוד אריק המוזר שמוריש מכוניות לכל הקרובים שלו.
"זאת בעיה", אמרתי.
"למה בעיה?"
"כי לאוטו הזה אין מנוע".
מרי הביטה בי כאילו אמרתי משפט אחד יותר מדי ואז שאלה: "אז איך אתה נוסע כשאתה פוגש בחורה נחמדה ורוצה להראות לה את העיר?"
הסמקתי.
אמרתי לה שאני מצטער, אבל אין הרבה מה לעשות.
אחרי שהסברתי למרי על הרדיו שהיה תקוע בתוך לוח המחוונים ושנינו שרנו ביחד שיר כאילו היינו בצד השני של הרדיו והוא היה תקין, מרי אמרה שהיא צריכה ללכת אבל תשמח אם אצלצל אליה כשהאוטו יהיה מתוקן.
"אני אוהבת מכוניות כמו שאני לא אוהבת שום דבר אחר בחיים", אמרה. "זה בטח מין שיגעון שלי".
נשארתי עם תא הכפפות הפתוח ועם התמונות של אבא. לא רציתי להיכנס איתן פנימה ולשאול אותו אם הוא זוכר אותן, כי הוא באמת היה במצב רוח טוב וידעתי שהתמונות האלה, איכשהו, יעשו לו רע.
בחזרה בחדר ניסיתי לשכוח מהתמונות. שכבתי על המיטה וקראתי את מדריך ההפעלה של האוטו שמצאתי שמור בשקית פלסטיק אטומה מתחת למושב הנהג. ניסיתי להבין איך השברולט עובדת, ועד הלילה כבר הספקתי ללמוד כמעט בעל פה את המפרט הטכני שלה. קצת לפני שהעיניים נעצמו לקחתי עט וכתבתי על המדריך: "אפריל, 2001. אמנות אחזקת הדאון, מאת רון ה."
זה היה לילה שבו לא יכולתי להירדם. החום שהיה בחוץ כל היום התחלף כמעט בבת אחת ברוח, וטיפות שנדמו לי בגודל של עכבישים נחתו על השמשה לידי. שמעתי את אמא מעירה את אבא שיקום להסיר את הכביסה מהחבל ובעיקר את השמלה שהתכוונה ללבוש לחתונה השנייה של אחותה. היא חזרה על הבקשה שלה כמה פעמים ובמיוחד על המשפט: "השמלה של החתונה, דני".
אמרתי לה שאני רוצה להסיע אותה בעיר, עכשיו
עוד סיפור:
סילי ואני הגענו לסיכום שלא נתראה יותר לעולם
צבי יוליס
לא שלא אהבנו זה את זה. כל אחד מאיתנו נשא שק כבד של געגועים וזכרונות עוד בטרם התבצעה הפרידה למעשה. ובכל זאת, הסבל המשותף וחוסר המזל שרדפו אותנו מאותה פעם ראשונה שלמדנו לאחוז ידיים, דרך כל החודשים הארוכים שבהם חיינו כבני זוג, שיכנעו אותנו מעבר לכל ספק שמדובר בכוח עליון ושאין לנו שום מוצא משותף יחד
בבוקר התעוררתי בבת אחת, כאילו משהו ניער אותי משנתי. זה היה אחד מאותם בקרים שכל השדים שהכרתי נכנסו בתוכי, ובמקום לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר, הזדרזתי לצלצל למרי. כשענתה, כמעט רדומה לגמרי, אמרתי לה שאני רוצה להסיע אותה בעיר, עכשיו, מהגבעה שבה אנחנו גרים עד לעיר התחתית. אמרתי לה שאני רוצה לעשות את זה לפני שתתחיל תנועה. שאלתי אותה אם היא יכולה להגיע תוך שעה לחנייה של האוטו, ומרי התאוששה במהירות מהתרדמה והתחילה לצחוק. היא שמחה שצלצלתי.
מרי היתה הרבה יותר יפה ממה שזכרתי אותה. לבוקר של הנסיעה היא הגיעה במכנסיים קצרים לבנים ובחולצה כחלחלה. היא לא שכחה את משקפי השמש ואת המטפחת לשיער. נכנסנו והתיישבנו בשברולט. הסברתי לה קצת על המהלך הטכני שאני עומד לבצע - ואז שחררתי את מעצור היד.
לאט לאט האוטו, שחנה עם הפנים לירידה, החל עושה את דרכו למטה בגבעה.
"אנחנו נוסעים!" קראה מרי דרך החלון הפתוח והוציאה את הראש כדי לראות שהתנועה היא אמיתית ושהכביש מתחיל לנוע מתחתנו לאחור.
זה היה נהדר.
אין הרבה הנאות בחיים שמשתוות להנאה המסוימת הזאת שבה אתה לוקח את הבחורה שלך ומפליג איתה במכונית שלך, רק אתה והיא, וכל העולם הזה שדוהר במהירות אחורה ולא יודע מה הוא מפסיד. מרי עדיין לא היתה הבחורה שלי, בקושי ידעתי איפה היא גרה, אבל ההרגשה שהיא בקלות יכולה להיות, כלומר, שהיא רוצה, סיפקה גם לי את אותה הנאה מושלמת.
כשהגענו למטה, כמעט עד שפת הים, המבט שהיה בעיניים של מרי היה מהופנט. היא התקרבה אלי ונישקה אותי אחת קטנה על הלחי. זה היה די לאט לנסוע ככה, רציתי להגיד, אבל במקום להגיד התקרבתי אליה חזרה ונישקתי אותה באותה הצורה שבה היא נישקה אותי.
יממה אחת אחרי שאבא ואני עמדנו משועממים ונבוכים ליד הגראז' של הדוד אריק, המצב-רוח שלי היה הכי טוב שהוא יכול להיות. יצאתי עם מרי מהאוטו ושנינו התיישבנו על מכסה המנוע כדי לצפות בכמה סירות מפרש שהקדימו לצאת אל הים.
נצמדתי אל מרי כדי לחבק אותה, וכשהסירה את המטפחת והשיער שלה התחיל להתבלבל בשיער שלי התחשק לי לפרוץ בצחוק, בלי סיבה, ולשכוח מאותה מחשבה מטרידה שהסתובבה לי בראש. המחשבה על מה הייתי עושה למי שהיה בא וגונב לי את הבחורה שאני הכי אוהב.
לפנייה לכתב/ת 
"איך אתה נוסע כשאתה פוגש בחורה נחמדה ורוצה להראות לה את העיר?"
צילום: Index Open
מומלצים
