ישראלים, למה אתם חייבים לטוס דווקא בפסח?

גם אני ברחתי. זה קרה לפני 12 שנה. אחרי שכנוע עמוק ש"אני פשוט לא אעמוד בעוד 'סדר' משפחתי", מצאתי לעצמי עבודה בקלאב מד באלפים הצרפתיים. "אחלה סידור" מלמלתי לעצמי בצרפתית שוטפת, מרוצה מעצמי ובעיקר ממרד הנעורים המאוחר שלי.

אחרי שגיליתי שבמועדון נמצאים עוד 200 אורחים ישראלים, שגם סידרו לעצמם בריחה מליל הסדר המשפחתי-מסורתי, מצאתי את עצמי מנסה להסביר לשף איך מכינים חרוסת, מה יכול להחליף את הגפילטע פיש, ולמה אי אפשר לשים סלסילות עם באגט במרכז השולחן.

הישראלים שברחו מהסדר בבית התייצבו כאיש אחד באולם המיוחד שהוקצה לנו בעבור ארוחת ליל הסדר שלנו, בתגבור עוד כמה יהודים צרפתים שהגיעו מפריז. ברור שהיה מגניב. אלא מה חשבתם? שנספר את האמת? שנגיד שזה היה חרא של אוכל, שישבנו שעתיים עם אנשים שאנחנו לא מכירים וניסינו לעשות 'שמייח' בכוח, ולהרגיש קצת "עם אחד בלב אחד"?

השולחן ערוך לליל הסדר - אבל כולם ברחו... (צילום אילוסטרציה: עילית אזולאי)

אחרי שהסדר הצרפתי שלנו נגמר, רצתי לצלצל הביתה להגיד חג שמח למשפחה שלי שנשארה בארץ. ברקע שמעתי את הקולות של כולם, ורעש שקשוק הצלחות הזכיר לי את קציצות הפרסה שהנונה המופלאה שלי הייתה מכינה לי בכל ליל סדר, ואת הגפילטע פיש שלה (שהוא היחיד בעולם שהייתי מוכנה לאכול). ניסיתי להשתלט על הדמעות ועל הכיווץ בגרון, וסיפרתי בקול הכי נלהב שיכולתי לגייס באותו רגע ש"היה מגניב", ומיהרתי לרדת לאולם ההופעות לעשות "א-גה-דו-דו" - כדי שגם לגויים שהגיעו למועדון יהיה 'שמייח'.

"היה מגניב!!!"

אין שוב דבר 'שמייח' בלשבת ליד שולחן ארוך עם הגדה ארוכה ביד, כשמסביבך שורה ארוכה של פרצופים לא-מוכרים. ואין שום דבר מגניב בלנסות להיות מצחיק, שנון, נחמד או ידען בפני אנשים שעוד לפני שתגיעו ל"שישה מי יודע" (סדרי משנה, למי ששכח) ישכחו את פרצופכם (כי את שמכם הם מעולם לא קלטו ועיכלו כשהצגתם את עצמכם, כשהתיישבתם לידם בשולחן ליל הסדר).

הגיע הזמן שנעלה את הסוגיה המכאיבה הזאת על השולחן ונפתור אותה אחת ולתמיד. מה יש, העלנו על השולחן כבר דברים הרבה יותר קשים (עיין ערך תפריט סעודת ליל הסדר).

המדינה הזאת, הנוירוטית ממילא, נכנסת לאמוק בלתי-נשלט פעמיים בשנה: הפתיח בראש השנה, והשיא לקראת יציאת מצרים - ליל הסדר. מי מצליח לברוח לחו"ל? מי מצליח להישאר בעבודה? מי מארח? מי מכין מה? מי יושב ליד מי? ובעיקר מי עולה למי יותר על העצבים? לקינוח, מי ישב הכי הרבה זמן בפקקים, בדרך חזרה.

ובגין ההיסטריה-רבתי הזו, העם היהודי לא מפסיק להמציא לעצמו פטנטים: דילים לחו"ל, קלאב טורקי במחיר של ניגוב בחומוסייה, ארוחות ליל סדר בבית מלון, בקיבוץ, ואולי בכלל זה הזמן לקפוץ לקטמנדו לעשות את ליל הסדר עם הילדים התרמילאים, עוד 500 מסטולים ושלושה נציגי בית חב"ד? למה לא, חוויה! והחבדני"קים האלו, הם הרי משהו-משהו!

ישראלים חוגגים את ליל הסדר בקטמנדו, נפאל (צילום ארכיון: AFP)

אז נעמוד שעות בפקק לנתב"ג, ונעמוד חמש שעות בתור לבידוק ביטחוני ודרכונים - רק כדי לגלות שלמרות שיצאנו מהבית 27 שעות לפני מועד הטיסה, נותרו לנו פחות מעשר דקות לקניות בדיוטי פרי, אבל התור לפני הקופות הוא של שעתיים וחצי.

אז נאחר לטיסה, הטיסה תצא באיחור, הדיילת תשפוך עלינו קפה בכוונה, כי בגללנו כל המטוס ישב וחיכה (אבל היינו חייבים בקבוק שיבאס לליל הסדר בחו"ל וסיגריות לאחרי הסעודה), ואז נמצא את עצמנו עייפים ומותשים סביב שולחן ליל הסדר שסידרו לנו - בבית המלון באילת, או בים המלח, או בקלאב באנטליה או בבית חב"ד בבנגקוק. ונלבש בגדים חגיגיים ונשב ליד אנשים "נורא נחמדים", וכשנחזור נספר לשכנים ולחברים מהעבודה שהיה "נורא מגניב". העיקר, איך ניצלנו מעוד ליל סדר עם הדודה שולה.

אני דביקה? אז מה - זו העונה

מעולם לא הייתה לי דודה שולה. כבר אין לי סבתא, וגם נונה שלי שהייתה מכינה את האוכל הכי טעים בעולם כבר איננה. וגם אבא שלי שהיה פותח את האקורדיון וממגנט אליו את כל החברים של כולם, שהיו מתקבצים אצלנו בבית מיד בתום הסדר המשפחתי, כבר מזמן לא כאן.

ולמרות ים הגעגועים שמציף אותי בכל שנה מחדש, אין לי שום חשק לשלם עשרות אלפי שקלים בעבור חדר במלון בתפוסה מלאה מדי, או לעלות על טיסה לחו"ל בצפיפות הכי בלתי-נסבלת, גם אם מבטיחים לי שבעבור הילדים אשלם רק 99 דולר! מי לכל הרוחות רוצה לישון בחדר אחד בבית מלון, בתצורה של אמאבא + שני ילדים על ספה נפתחת, גם אם כל הארוחות כלולות?

ככה כייף להתחיל חופשה! למצולמים אין קשר לכתבה (צילום ארכיון: ירון ברנר)

ואם אין לך משפחה, אז יש אופציה יותר שפויה בקיבוצים,

 ותמיד אפשר לעשות "ליל סדר עם חברים" או בטיול שטח במדבר. אבל הדיל הכי שווה זה לנסות לזכור שלא משנה כמה או איך נראית המשפחה, את ליל הסדר כדאי לעשות רק איתה. ובאמת הגיע הזמן לצאת מעבדות לחירות, ולהפסיק לספר לעצמנו כמה שזה סיוט.

אחרי ההגדה, צאו לטייל. יש מלא מקום כי כולם שכחו את ההבטחות, ואת הטוקבקים והחרם הישראלי, והם בדרך לקלאב טורקי, שידאג לא להקרין בטלוויזיה את הסדרה המקומית על חיילים ישראלים שהורגים, לכאורה, ילדים פלסטינים קטנים. ועוד שנייה כבר נגמרת הפריחה והחמסינים ישובו לכאן בחזרה.

ותסלחו לי על הדביקות ועל הנוסטלגיה. אבל אתם יודעים, ככה זה, כשמתקרבים חגים. חג חירות שמח!