מג'וב חלומי - ללשכת התעסוקה
נפלתי על משרה נהדרת, מעניינת עם יופי של תנאים. כולם פתחו עלי עיניים - ואז פוטרתי. אני מתבייש ומסתיר זאת מהקרובים אלי. בחברות ההשמה כבר מכירים אותי, וכל תאריכי היעד חולפים על פני. התאוששות בשוק העבודה? אני עוד מחכה
"איך לעזאזל נפלת על הג'וב הזה?". שנה שלמה כל מי ששמע על עבודתי החדשה פתח עלי עיניים. יופי של תנאים, עם רכב וסלולר צמודים; מקום מסודר ויציב וגם מלא חיים ועניין - בניהול פרוייקטים חינוכיים. נחשבתי לסיפור הצלחה מסחרר. ואז הגיע היום הגורלי.
בסופה של פגישת עבודה שגרתית התבקשתי להמתין שכל הנוכחים ייצאו. "ניאלץ...צריכים להיערך לאפשרות ש...זה יחול מהחודש הבא...", והופס - פוטרתי. כמובן שהמנהל טרח גם לעודד אותי: "אתה עוד אדם צעיר", ו"נעזור לך במה שנוכל". ישבתי והקשבתי כאילו אני צופה במישהו אחר. זה לא אני. לא הגבתי .
"זה הגיע גם אלי"
פשוט לא עיכלתי: בדרך חזרה מהמשרד, כשסערה מתחוללת בתוכי, עוד ניהלתי שיחת מוטיבציה לאחד העובדים עליהם הייתי אחראי. כשהגעתי הביתה רעייתי שאלה כהרגלה "איך היה במשרד?". עניתי, משתנק, "זה הגיע גם אלי".
לאחר מכן לא ישנתי ימים רבים. בשבוע בודד השלתי קילוגרמים שהליכות וכושר גופני לא יכלו להם קודם לכן. כל מה שעבר לי בראש היו הבושה, החידלון, ההזדקקות לטובות של אחרים. הפחד הגדול שלי היה שאנשים יידעו. פחדתי משכנים, מכרים, חברים לספסל הלימודים, ואפילו מקרובי משפחה רחוקים.
לאיש לא סיפרתי על פיטוריי ושידרתי עסקים כרגיל, ה"קייס" שלי לכולם היה שעבודתי האחרונה הייתה בתחום בתי ספר ולכן כרגע אני בבית, בתוך תוכי ניסיתי לשכנע את עצמי שאני "בין עבודות", כי עם קורות חיים ועם עשייה ורקורד כזה בוודאי זה עניין של זמן עד שאמצא עבודה חדשה.
עבודה חדשה? טקס ההיכרות עם הפקידה בלשכה לא בישר טובות. הריטואל מוכר לרבים מדי: "מה עשית" ו"כמה הרווחת" ו...הנהון רחמים של הפקידה תוך כדי אמירת "באמת לא נעים...". והנה אני חלק מסטטיסטיקה עגומה שמעולם לא חלמתי להגיע אליה.
אב שמרטף בעל כורחו
אחרי לפקידה עמד אב מובטל שהגיע עם 3 בנותיו; חשבתי לעצמי שאין ביכולתו לממן קייטנות אז הוא הפך לשמרטף בעל כורחו כדי לחסוך בעלויות. ואז נזכרתי שגם לי בבית מחכה ילד שאוטוטו מתחיל חופשת קיץ ונראה שגם אני אהפוך לשמרטף בעל כורחי לכמה שבועות, הרי אני לא עובד, ואין הצדקה לקחת בייביסיטר.
ואכן, מצאתי את עצמי בוקר אחר בוקר אורז תיק עם כיבוד וטיטולים עבור הילד, צועד ברגל (ככה זה כשאין רכב) עם הילד לגן המשחקים הקרוב, ולפעמים מגוון את הבקרים בגינות אחרות שבאזור מגורי. האמת, התחלתי לראות את הטוב בכך שהפיטורים הגיעו בתקופת הקיץ ואפשרליהנות מהים ומהחופש עם המשפחה.
אבל איך אמרו בפולניה - בא לך מצב רוח טוב? חכה שהוא יעבור. והוא עבר מהר. נרשמתי לכל אתרי מחפשי העבודה, שדרגתי ושיפצרתי את קורות החיים. העסקתי את הורי בשליחת פקסים, כי לי אין פקס, והתחלתי להציב לעצמי תאריכים משוערים בהם הייתי בטוח שכבר אמצא עבודה.
התאריך הראשון שקבעתי היה מיד אחרי החגים בתחילת החורף, התאריך עבר והתאכזבתי כשגילתי שלמרות המאמצים לחפש עבודה אני עדיין בבית. התאריך השני שמשום מה הייתי מוכן להתערב עליו שבו אמצא עבודה היה לאחר הלידה של אשתי, וגם תאריך זה עבר והשאיר אותי בלי עבודה ועם חור בכיס...
מכיר בעל פה את השאלות
בינתיים צברתי עוד ועוד ניסיון ומיומנות. את זה אמרה גם מי שראיינה אותי בראיון העבודה הרביעי שלי (מאז היו עוד לא מעט), למדתי איך לגרום למראיין לחשוף איזה עובד הוא מחפש ולענות את התשובות שיתאימו לו, אני יודע בעל פה את כל השאלות שיישאלו בראיון החל מהשאלות הבנאליות של למה עזבת את מקום העבודה, וכלה בשאלות מתקילות כמו למה אתה חושב שאתה מתאים יותר מאחרים.
עשיתי כבר 3 דינאמיקות קבוצתיות שבאחרונה שבהן המראיין זיהה אותי מפעם הקודמת. הוא ביקש שלא אשתתף כי אני כבר מנוסה. נו, אז אני יודע מה לענות ואיך להתנהג, אני מוכן להתפשר על המשרה, על התנאים, על השכר - ובכל זאת יוצא כפי שאני נכנס. מובטל.
בזמן האחרון אני קורא יותר ויותר על התאוששות בשוק העבודה. אני מקווה שהיא תגיע גם אלי.
הכותב, אביה קגן (30), הוא בעל ניסיון נרחב בהפעלה, יזמות, וניהול פרוייקטים חינוכיים ובעל הכשרה בתחום החינוך והניהול. ניתן לפנות אליו בדוא"ל .
לפנייה לכתב/ת 
