העבודה הכריעה את הכף: 2 ילדים ודי
בן זוגי ואני רצינו 3-4 ילדים, אבל המשבר הכלכלי, שאלות טורדניות של מעסיקים ומבט בחופשות הקבועות של הילדים בלוח השנה גרמו לנו להתפשר על שניים בלבד. שולחן הסדר ירעד אם אמא תשמע על הצמצום בתוכניות
"החיים זה מה שקורה כשעושים תכנונים לעתיד". אני אוטוטו בת 32, נשואה כבר 6.5 שנים, כשחוסר העבודה בשל בלון ההיי-טק שהתפוצץ נתן לי זמן לתכנן חתונה מוקפדת ומושלמת עד רמת הסיכה. אך התפניתי לסיים את לימודי והתחושה הייתה שבטוח יחטפו אותי לשוק העבודה.
בגדול, תיכננו להביא שלושה-ארבעה ילדים. אבל כששאלו אותי בראיונות "מתי את מתכוונת להביא ילדים?" עניתי שבטח שלא בתקופה הקרובה. התקבלתי לעבודה ברשת פארמה גדולה ואת ילדתי הבכורה ילדתי לאחר כשנתיים בתפקיד. כשחזרתי לאחר 12 שבועות חופשת הלידה זימנו אותי לשיחה. לא מה שאתם חושבים - החליטו לקדם אותי לתפקיד רכזת תפעול.
מכיוון שיום העבודה מסתיים במשרה זו ב-15:15 ואני יכולה להספיק לאסוף את הקטנה ב-16:00 - התקשיתי להפסיק לחייך. למרות הקשיים, התכנונים על הגדלת המשפחה לא השתנו, והמשרה החדשה גרמה לי לחשוב ששילוב קריירה ומשפחה זה אפשרי.
שעות של היי טק
אבל אז הגיע מנהל חדש שטרח למחוק לי את החיוך מהפרצוף ואמלל אותי עד כדי דמעות. התפטרתי. אבל לפני שהספקתי להיכנס לדיכאון קיבלתי הצעת עבודה מאוד טובה בתחום המחשוב - אבל בשעות של היי טק. לאחר מתן סכומים נכבדים, מטפלת המשפחתון הסכימה להשאיר את הילדה אצלה עד 17:30 ובן זוגי נשא בנטל גם - היכן שיכל. אז גם התחלנו לחשוב מחדש האם נוכל להתמודד עם מספר הילדים שרצינו.
הילד השני נאלץ להמתין עד דצמבר: למרות שמבחינתי זה לא היה אופטימלי בחרתי לחכות לתקופה הנוחה בה המשרד לא כורע תחת הנטל - כדי ללדת. זה לא מנע מהבוס ומהקולגות להבהיר לי בחצי רצינות חצי בצחוק שעלי להקפיד "לסגור את הרגליים" עד סוף דצמבר. וכך עשיתי. דאגתי לתקתק את הכל עד הרגע האחרון - ואז הגיעה הלידה.
הצירים החלו בעודי בעבודה, והודעתי לבעלי שיארגן את הבת שלי לשינה ושאני נשארת לסיים כמה דברים קריטיים.
יצאתי ב-9 וחצי בערב מהעבודה, לכיוון הבית, כי הרגשתי שזה יגיע רק בבוקר. טעיתי. מיהרנו לבית החולים, שם הגיח בני לאוויר העולם.
ניקוי השולחן לקראת הלידה לא הכריע את הכף לטובתי - עוד בתקופת חופשת הלידה הודיעו על סגירת החטיבה העסקית, באדיבות המשבר הכלכלי. כשחזרתי, ולאחר שהחזיקו אותי חודשיים רק למען הפרוטוקול - פיטרו אותי - בטלפון. ואז גיליתי את המשמעות האמיתי של להיות אמא עובדת - אחת כזו שהמעסיקים לא מוכנים לקראתה למרות שהיא מצידה משקיעה.
סדר משפחתי
חלפו כמה חודשים, הצלחתי בקושי רב למצוא עבודה נוספת. סוף טוב? לא בדיוק. הגיע הזמן של הילדים להיכנס למוסדות החינוך (טרום חובה ומשפחתון); אז גם זכיתי להסתכל בפעם הראשונה בלוח השנה עם חופשות הילדים. התחלתי לתלוש את השערות כשהבנתי שהילדים נמצאים בחופשות יותר משהם נמצאים באותן מסגרות. ככל שהבטתי יותר בלוח השנה לא הצלחתי להבין מתי ההורים אמורים לעבוד.
אז החלטנו סופית - להשאיר את התכנונים הקודמים מאחור ולא לעסוק יותר בעשיית הילדים. למה? כי אני רוצה להשקיע בעצמי, בקריירה, להתפתח. להיות מסוגלת להגיד בריאיון עבודה שאני יכולה לעבוד עד בשעה 17:00 בלי שום יסוריי מצפון.
אמא שלי עדיין לא יודעת על ההחלטה - זו בטח הסיבה שאני עדיין בחתיכה אחת. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בשולחן הסדר אם היא תקרא את את הטור הזה.
תגובות, פניות, והצעות ניתן לשלוח לכותבת הטור, אירית שוורץ, בדוא"ל.
אמא עובדת ורוצה לספר על תלאותייך? מחפש עבודה עם סיפור יוצא דופן? בעל משרה נחשקת שמצטלמת טוב ומעוניין בחשיפה? - כתוב לנו .
לפנייה לכתב/ת 
