עייצעס לחיים

בתי,

דמייני את עצמך עומדת. מאחורייך נעמדים שני אנשים. אמא ואני. מאחורי כל אחד מאיתנו נעמדים עוד שני אנשים. סבתא וסבא. הורים של אמא מאחוריה, ההורים שלי מאחורי. אנחנו שבעה בסך הכול. את ומאחורייך - שישה. אחד מהם כבר איננו בין החיים.

עוד אנשים נעמדים מאחורי הסבתות והסבים. אלו ההורים שלהם. שמונה סבי רבא וסבתות רבתא .עוד אנשים באים ונעמדים מאחוריך. ההורים של אלה שבאו קודם ואחריהם ההורים שלהם ונעמדים זה מאחורי זה, הורים מאחורי ילדיהם, דורות על גבי דורות. מתקבצים, נאספים, המונים.

כעת מצטרפים זוגות-זוגות גם הפליטים. בני המשפחה ששוטטו ברחבי אירופה המזרחית בשלהי המאה ה-18 והשתקעו לבסוף ברוסיה בתחילת המאה ה-19. ומהצד השני הטורקים, שחיו על גדות הים השחור. חמישים שנה אחר כך יהגרו לבולגריה ובמאה ה-20 יכבשו אותם הרומנים. אחר כך שוב הבולגרים. כדורי משחק ביד מנגנונים חזקים מהם. המלך הבולגרי יציל אותם מידי הגרמנים באמצע המאה, אבל אז כבר לא יזכרו מי היה זה שהחליט להגר בזמנו מתורכיה. וככה היינו כבר 256 הורים וילדים ונכדים וצאצאים. 257, ביחד איתך.

בשלב הזה, רוב המצטרפים הם יהודים דתיים, נשים בשביס וגברים מזוקנים במגבעות. וכשהשרשרת הגיעה לתחילת המאה ה-18, אל בני הדור שהחליט להפסיק את הסחר בזהב ולעסוק בחקלאות, כבר היינו 4,064 בני משפחה. ואז נכנסו בני שושלת הרבנים הגדולים, מתחילת המאה ה-17, וכבר היינו 64,000 איש ואישה.

וכך נבנית השרשרת עוד ועוד, המונים מגיעים ומספרים בדממה את סיפור המשפחה לדורותיה, את סיפור השבט הגדול. דיוקניהם אומרים תורשה ועיניהם מחשבה וגופם חיבה וצורך בקרבה. בני אדם, חיות להקה. עד אשר בנקודה רחוקה בזמן, בתקופה קדומה ממש, לפני כל הספירות, היו מאחורייך כל כך הרבה אנשים, בעצם כל האנשים שחיו בתקופה ההיא על פני האדמה. וכך מתברר לך שאיך שלא מסתכלים על זה, כל האנשים שחיים היום על פני האדמה הם חוליות בשרשרת הזו, חלק מהתלכיד הזה, המשפחה שלך. מה ניתן ללמוד מתרגיל הדמיון הזה? האם בכלל ניתן? לא יודע.

הרצון המובן לתת עצות לדור הבא, לצעירים ממך, לחלוק עימם את ניסיונך, לשתף בתובנות. "אילו רק יכולתי לדעת בגיל עשרים את מה שאני יודע כעת", ללמד את הלקח שלמדת מכישלונותיך. עצות. "עייצעס", קראו לזה אנשי הדור הקודם, דוברי היידיש, אלו שחצו יבשות וימים בניסיון לשרוד את המאה ה-20 רוויית המלחמות, אחת המאות בהן שוב העולם יצא מדעתו. זהו הדור שתרבותו נמחצה, כמעט נכחדה, שעולמו התהפך עליו. מי יכול היה לשער שכך יהיה רק כמה שנים קודם, בדור שלפני.

"מה חשבה אמו, הן הייתה לו אם, שככה יהיה לבנה?" האם היידיש תשרוד? האם הדור הבא יידע מה השפה הזאת, מי האנשים שדיברו אותה, מה היצירות שנכתבו בה? מי יודע? מי בכלל יודע משהו על העתיד? איך ינהג העולם? למה תוביל ההתחממות הגלובלית, אם אכן יש כזאת, ומה אומרות כל תורות המשחקים? האם האיסלאם אכן ישתלט על העולם?האם הוא מעוניין בכלל? ומה עם המגיפות שטרם פרצו, עמידות החיידקים לאנטיביוטיקה? ולמה יוביל פענוח הגנום האנושי? ומה תהיינה המשמעויות של האצת הפיתוח הכלכלי במזרח הרחוק? מה יעלה בגורל מאגרי הנשק הגרעיני? איפה ומתי צפויות רעידות אדמה? מתי יעלה שוב דיקטטור רצחני ואיפה? האם יתכן גירוש המוני של יהדות ארצות הברית? מה תהיה פלישת הברברים של המאה ה-22?

הלא המקופחים והנרמסים תמיד מתקוממים בסופו של דבר וגובים בדם את מחיר הדיכוי. האם הדור הבא יחתור לריאקציה חינוכית ולא יעמיד יותר את עולם הילדות במרכז חייו ויחזור לראות בה פריבילגיה שחובות בצידה, כפי שהיה בדורות הקודמים?

העתיד אינו באמת בר חיזוי ולכן רעיון השאת העצות הוא מופרך מיסודו ונועד יותר למשיא העצה מאשר לנמען שממילא אינו מעוניין בעצה. הרצון המובן להשיא עצה והרצון המובן לא פחות לא להקשיב לה. גם אנחנו התייחסנו בביטול ל"עייצעס". התייחסנו בבוז ובדחייה ליידיש ולכל ספיחיה וגינוניה, ראינו בה שפה מתה.

יוסל ברגנר,הצייר הנהדר, בנו של המשורר היידי מלך ראוויטש, מספר שבאוסטרליה, הארץ בה גדל, היה אזור צחיח ששום צמח לא צמח בו. פעם אחת, אחרי דורות של יובש, נפתחו שערי שמיים וגשם זלעפות החל לרדת ואז, מתוך

האדמה, יצאו צמחים שכמותם לא נראו בשום מקום מעולם. כך אומר ברגנר, יקרה גם עם היידיש. היידיש לא מתה, זרעיה טמונים עמוק באדמה ויום אחד יגיע הגשם ויפרה את האדמה והיידיש תצמח על כל יפעתה.

ומהסיפור הזה מה אפשר להבין? שלפעמים ניתן לסמוך על האדמה, על מה שטמון בה, על העבר הנושא אותנו. אבל בטח יש סיפור אחר שאומר את ההיפך. ההבנה שאין שליטה על הדברים. הרצון להשאיר הכל ביד הגורל. הרצון לחנך, לתת כיוון, להשפיע, לטמון זרע. ההכרח להתבונן מהצד ולחכות לגשם.