אהבה זה כואב, וטוב שכך
"שתמיד תיפצע מאהבה ושגם אחרי החתונה זה לא יעבור לה, שתמשיך לבכות בקולי קולות גם אחרי שתקפוץ מהעגלה של אמא". קרן פלס כותבת לבת של חברת הילדות שלה
הבת של שולה, זאת שהיתה גרה תמיד בקצה השני של המושב ועשתה איתי ביחד צרות, היא עכשיו אמא של שיר. היא מחתלת אותה כמו שפעם ראינו בסרט וצחקנו, מנגבת את הטוסיק הקטן במטלית לחה ומשכיבה לישון.
הבת של שולה היתה מסתובבת בחצר בית הספר עם פרצוף מלא נמשים וחונקת דמעה. ילדים זה דבר אכזר, הם יכולים לעשות דברים נוראים אחד לשני בלי שום סיבה, סתם כי מתחשק, והבת של שולה גרמה לנו אז להתחשק פה-אחד. כולם החרימו את הילדה הרזה ביום העצמאות של 1988. היא ישבה לבד על המדרכה, ליד הטרקטור עם העגלה, והסתכלה על דגלי הניילון הקטנים רוקדים ברוח.
פלס בחתונה. "עד קץ כל הקצים" (צילום: עידו ארז)
אגס ליבלב, וגם תפוח, וברחבת המתנ"ס הייתי גם אני חלק מהמעגל שרוקד ריקוד-עם. הבת של שולה ואני תמיד היינו החברות הכי טובות, אפילו כשלא דיברנו, אפילו כשהיינו רעות. היא הסתכלה עלי משפת המדרכה ואני עליה מתוך המעגל הרוקד והיינו בעצם היחידות, בכל המושב, שבכלל הסתכלו. במושב קטן לא מסתכלים. האנשים שחיים במושב קטן בצפון עסוקים בדשן וחציר וטוריות. במושב שלנו היו קמים החקלאים כל בוקר, הופכים את האדמה ומיישרים את התלמים.
שתינו היינו הפוכות, את שתינו ניסו אז לישר. אחת רזה עם תלתלים וגשר על שיניים, ואחת שמנמונת עם עין עקומה. תמיד הקפדתי ללבוש מכנסיים ארוכים. הייתה לי יבלת קטנה על הברך השמאלית שלי, ואמא אמרה שצריך להקפיד יום-יום למרוח משחה כדי לגרש אותה. אמא שלי אמרה שיבלות קטנות על הברך הולכות ונעלמות ככל שהברך גדלה, ושעם הזמן היא תראה לי בקושי כמו נמש חיוור אחד על הפרצוף של הבת של שולה, עד שלא אבחין בה בכלל. אמהות אומרות דברים. אמא גם אמרה לי שעד החתונה הכל עובר, ושיש זמן, אבל גיליתי שאין. הבת של אמא שלי כבר התחתנה ועובדה, לא הכל עבר. אפילו היבלת הקטנה שעזבה לי אחרי שנתיים של משחה את הברך החליטה לחזור פתאום, ולבקר אותי שוב, בדיוק ביום ההולדת.
אני כבר בת 31. לא חכמה במיוחד וגם לא הכי יפה, אבל יש לי הרבה דפדפות בחדר, ועטים מכל הסוגים, וגם שני פסנתרים שעובדים, ואני יכולה לכתוב שירים מתי שמתחשק לי. זה כל מה שחלמתי עליו. אם היו שואלים אותי אז, כשהייתי קטנה עם יבלת, "מה הכי היית רוצה שיהיה לך כשתהיי בת 31?" הייתי אומרת דפדפות, עט ופסנתר. ואם אפשר, גם מישהו אחד שיאהב אותי, למרות שאני מין מוזרה כזאת, שכותבת שירים ואף-פעם לא ישנה.
אני והבת של שולה נפגשות עדיין, אחת לכמה חודשים בשדרה. היינו נפגשות יותר, אבל אין זמן. יש יותר מדי תוכניות ריאליטי בטלוויזיה ויותר מדי חשבונות חשמל לשלם, והבת של שולה צריכה גם בנוסף לחתל, להניק ולהעביר סמרטוט שש פעמים ביום. כשאנחנו מטיילות בשדרה, אני עם הראש המעופף שלי והיא עם עגלה על הרצפה, זה מרגיש קצת כמו לברוח מבית ספר, כמו לחתוך משיעור ספרות ולכתוב לבד את הסיפור.
אני יושבת לצידה על הספסל ומסתכלת אל תוך העגלה. הבת של הבת של שולה יפה. אין לה נמשים בכלל ואין לה גשר על שיניים, אולי זה בגלל שהן עדיין לא צמחו. אני מערבבת קפה הפוך עם שקית של סוכרזית ומאחלת לה שיצמחו לה בתוך הפה שיניים פראיות, עם רצון חופשי ודעה.
בתל-אביב לא מיישרים את העקום, היום זה אופנתי להיות רזה ומנומש עם יבלות על הברכיים. הלוואי והאופנה תחלוף מהאופנה. שלא יהיה עוד אופנתי להיות אופנתי ושכל הילדים ההפוכים ישלטו בעולם. אני מאחלת לה שלא תהיה זמרת, כי זה מקצוע לאנשים עם עור של פיל, ולילדות, במיוחד כאלה עם סבתא בשם שולה, יש עור לבן ודק שנוטה להיפצע.
אני מאחלת לה שתמיד תיפצע מאהבה ושגם אחרי החתונה זה לא יעבור לה. שתמשיך לבכות בקולי קולות גם אחרי שתקפוץ מהעגלה של אמא ותתגייס לצבא. שתהיה זמרת כי זה מקצוע לילדות עם עור לבן ודק, כאלה שלא מפחדות להיפצע ולא מורחות משחה על הברך כל פעם שכואב. שלא תלבש אף פעם מכנסיים ארוכים רק כדי להסתיר, ושיהיה לה זמן להפגש עם חברות יותר מפעם בכמה חודשים, למרות הטלוויזיה, והחיים וחשבונות החשמל. ובעיקר אני מאחלת לבת של הבת של שולה שתהיה גם לה עגלה, יום אחד, עם ילדה קטנה בפנים - הבת של הבת של הבת של שולה.
אנחנו נפרדות. תומר מתקשר. סבתא שלו נפטרה הבוקר בגיל 95 במיטה. מוזר, לילדה קטנה אחת יש יומולדת ולאחרת יום סוף-כל-הלידות. קברו אותה בבית-הקברות העירוני בחיפה, מעל סבא של תומר. הם לא סבלו אחד את השנייה ולקראת הסוף גם גרו בבתים נפרדים, אבל אין ברירה. בית הקברות
מלא עד אפס מקום והמקום היחידי שנשאר פנוי הוא על הראש של סבא. ככה זה, גם אחרי שאתה כבר מת לא תוכל להיפטר מהאישה שלך, והיא תשב לך על המוח אם תרצה או לא תרצה, עד קץ כל הקצים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו מצרים, וארץ ישראל, והמדבר הצחיח והעולם כולו. מכות תמיד יהיו, אבל תראו מה זה, מכה אחת קטנה באמצע ריקודי עם במתנס, ועפה לי היבלת מהברך. שווה ליפול.
עוד בפרויקט בכל דור ודור
לפנייה לכתב/ת 
