והעיקר לא לפחד כלל
"חייבים לחלום וגם להאמין שאנחנו נמצא את עצמנו תמיד בתוך החלום ובסופו. רק אסור לפחד!" הזמר והיוצר דויד ברוזה כותב לדור הבא של המוזיקאים
את דרכי בעולם המוזיקה התחלתי ללא יומרות או חלומות. פשוט שרתי וניגנתי הנדריקס, דילן, ג'וני מיטשל, ג'ואן מנואל סרט, פאקו איבנז ועוד ועוד. הם ריגשו אותי, והתרגשתי כאשר שרתי שירים שלהם, אבל לא חשבתי שאני אהפוך למלחין בעצמי או שחיי יהיו חיי במה. המהפך התחיל אחרי הצבא, כאשר בחופשת השחרור שלי פנה אליי יהונתן גפן והציע לי להצטרף למופע שלו "שיחות סלון". הייתי זקוק לעבודה. חודש מאוחר יותר אנואר סעדאת, נשיא מצרים, נחת בארץ ויהונתן הציע שאלחין שיר שהוא כתב, ושזה יהיה חלק מהמופע. השיר נקרא "יהיה טוב". מאותו רגע, כל שבוע, יהונתן היה מציע לי שיר חדש שהתייחס לאקטואליה ואני הלחנתי.
נקודת המוצא היתה האזנה ולמידה. ברוזה (צילום: ירון ברנר)
השנים שהקדשתי להאזנה ולמידה, צבירת אינפורמציה וחשיפה ללא מודעות, הפכו לנקודת המוצא שלי ביצירה ובהתפתחות האישית שלי בתוך עולם הבמה וההלחנה. אותן השפעות הן אלו אשר עיצבו את הדרך שעשיתי ושהביאוני עד הלום. המשיכה שלי לפולק, לרוק, לג'אז ולאמנות אמריקאית משכו אותי אל ארצות הברית, לא לניו יורק ולוס אנג'לס, אלא ללב ליבה, אל המערב התיכון (Mid west) של ארצות הברית. החיבור המיידי היה דרך המשוררים. זה התחיל בעיירה קטנה, אוונסוויל, אינדיאנה, עם משורר בשם מתיו גרהאם, ואחריו ליאם רקטור מבולטימור ואלברטו ריוס מאריזונה ועוד ועוד.
הסקרנות שלי הביאה אותי אל המחוזות שבהם התגוררו אותם משוררים. נחשפתי אל לב ליבה של תרבות צפון אמריקה. איזה עושר ועומק ונאיביות, מלווה בציניות, ניכור וחפצות חיים. התוצאה היא חמישה אלבומים אמריקניים, פרי אותם מסעות, כאשר האחרון שבהם הוא אוסף השירים הלא מפורסמים של זמר ויוצר הקאנטרי, טאונס ואן זאנדט. וכל הניסיון הזה שאני מתאר, משקף חלק קטן מאוד מהמסע הארוך אשר חוויתי, אבל הוא גם שמביא אותי אל המחשבות של "מה יהיה...", "איך יהיה..." ומה אני יכול לאחל לעצמי ולאמן יוצר ישראלי צעיר, או מתחיל, הרי כולנו מושפעים, הן מהתרבות בבית והן מתרבות ההמונים, אבל לכל אחד מאיתנו יש את נקודת המוצא הייחודית לנו. חייבים לחלום וגם להאמין שאנחנו נמצא את עצמנו תמיד בתוך החלום ובסופו. רק אסור לפחד!
אני מברך על עודף ההיצע שקיים היום באמנות הבמה. ככל שיותר אנשים ניגשים למבחנים השונים, מנסים להתקבל למסגרות הרבות הקיימות, כך המצוינים מתרבים ומתגלים והרמה של האמנות בארץ עולה ומשתפרת. התחרות מחזקת את המודעות החברתית ליצירה מאוד גבוהה. לצערי, רמת התמיכה הממשלתית בתחומי התרבות היא מחפירה וכואבת, וכאן, אם לא יהיה שינוי, אז הכלל ייפגע. הרוח של החברה הישראלית קיימת באמנות. בתחומים האלו אנחנו ממציאים את עצמנו, משתכללים והופכים למובילים. המדינה חייבת להכיר בחשיבות של התמיכה בפיתוח מוסדות וחוגים לאמנות באשר היא, כמו בפרויקטים ייחודיים. הארץ שלנו קטנה, ולרוב גם מנותקת משאר העולם. יש בזה פלוס ומינוס. הפלוס נוגע לזה שלא נותר לנו אלא להמציא את הדרך שלנו. המינוס - לחוסר של קומוניקציה ונגישות לדברים גדולים. כך נוצרת הפרובינציאליות שמחזקת את הזהות ביצירה, אך גם מרחיקה אותה מכלל הקהל בעולם.
אחרי עשרות שנים של נדודים בעולם וברחבי הארץ, מאות ואלפי הופעות ברחבי העולם, אין לי ולו צל של ספק בחשיבות של החשיפה של האמן הישראלי לעולם, ולאחריה החזרה אל "נמל הבית". אבל ללא מוסדות ותמיכה קהילתית, "נמל הבית" יהיה קטן ורעוע ולא יזכה להתרומם ולהאיר את הדרך. זה הפסד גדול מאוד לתרבות ולזהות התרבותית שלנו בישראל. עדיין רוב ההישגים שאליהם אנחנו נחשפים ומודעים הם בזכות הפרט, הגאוניות המקומית והעצמאות של האחד. על אף האין-תמיכה הממשלתית, בארץ יש ותמיד תהיה יצירתיות יוצאת מן הכלל.
עוד בפרויקט בכל דור ודור
לפנייה לכתב/ת 
