מה נשתנה? שאהבות היום כואבות יותר, ומהר

מתלונן אובססיבי, אבל אין כמו המכתבים שלו כדי להמחיש את מה שאני מכנה "כאבי המתנה" למכתבי אהבה. איזה אוהבים לא סובלים ממכתבים שמתמהמהים להגיע, או שלא מגיעים בכלל, ושאם כבר מגיעים, ואפילו בזמן, הם סתמיים? מכתבים כאלה מכאיבים גם למי שכבר מרגישים בטוחים בזוגיות שלהם. אהבה היא רגש שביר. עושים לו "פוף" והוא עוד רועד כמו עלה נידף.

ניקח עכשיו את קפקא ונעביר אותו לזמן שלנו. האם, לאור אמצעי הקשר המיידים של היום, ההמתנה למכתביה של פליצה מכאיבה פחות?

בודקים בכל רגע במחשב ובטלפון הנייד

נדמה לי שלא אטעה אם אגיד שהמיידיות של היום הופכת את כולם לאנשים די אובססיביים. קפקא בזעיר אנפין. קשה למצוא היום אנשים מאוהבים, בעיקר בתחילת הדרך, שלא בודקים בכל רגע במחשב או בטלפון הנייד שלהם, בתקווה לקבל איזה סימן. ככל שעובר הזמן, כלומר דקות, או שעות בודדות, בלי לקבל כלום, הכאב הולך ומתגבר ואז צצים חשדות שלפעמים מלווים בביטול עצמי.

המסרים המיידיים של היום הם, לכאורה, החלום הרטוב של קפקא. הוא עצמו רצה פעם לטלפן אל פליצה במקום העבודה שלה, אבל חשש שהטלפון שמסרה לו הוא הטלפון של המנהל שלה. הוא גם מאיץ בה מידי פעם לשלוח מכתבים בדואר מהיר, או מברקים. היום, כך נראה, הוא היה חוגג, אלא שבדרך אבסורדית, דווקא היום, בעולם של הודעות מרגע לרגע, ממתינים יותר מאשר בעולם של מכתבים שמגיעים דרך הדואר, מברקים או טלפונים ציבוריים. המיידיות מקצרת את זמן ההמתנה בין הודעה להודעה, אבל היום ממתינים ליותר הודעות, עשרות או מאות בכל יום. המיידיות, שיכולה להיות הלוגו של האהבה, נהפכת בעצם ללוגו של הכאב.

לא כל המתנה מכאיבה. טריוויאלי אפילו להגיד. תענוג לפעמים להתגעגע ואז לפנטז בשקיקה על ההודעה שצפויה להגיע, או על התפרצות רגשות ללא מילים. מצד שני, הודעות או מכתבים שמבוששים לבוא מסוגלים גם לעורר מחשבות שאינן יודעות רחם, בעיקר במקרים של דימוי עצמי נמוך כמו במקרה של קפקא. אני מתכוון למקרים כאלה.

המכתב של יום ראשון הגיע ביום שישי

התירוצים לעיכובים הם ענף מעניין של הכאב. היו פעם הרבה סיבות מתקבלות על הדעת. אפשר היה להתנחם בהן. מכתבים רגילים כפופים לשעות העבודה של הדואר, ולא תמיד ניתן להספיק לכתוב ולשלוח, כי לפעמים מתעכבים באיזה מקום, מסיבה שלא ידועה מראש, או שנגמרו הבולים בבית וחייבים לחכות עד למחרת כדי לקנות בולים, וגם מזג האוויר יכול להקשות על היציאה מהבית אל תיבת הדואר הסמוכה וכבר מפספסים את זמני האיסוף.

"...תארי לך, המכתב הזה ששלשלת ביום ראשון בערב הגיע לידי רק היום, יום שישי", כותב קפקא, "יש עליו חותמת שמעידה שהוא היה בווינה. בזמן שאני התעניתי פה, נדד המכתב הזה בגלל איזה פקיד לא מיומן לווינה וחזר לאיטו". הסבל של קפקא היה לא יתואר, כפי שהוא עצמו כותב. הוא האמין שפליצה שלו לא רוצה לשמוע ממנו יותר. אבל, הוא היה יכול להתנחם, אפילו במעט, במחשבות די סבירות שפליצה לא אשמה.

אין היום תירוצים כאלה. יש היום מגוון מספק של אמצעי תקשורת. כולם זמינים, או יכולים להיות זמינים. מי שרוצים לשלוח הודעות, יכולים. אם שרי הממשלה מצליחים לשלוח סמסים לכלי התקשורת מהישיבות הכי סגורות, הכי דחופות והכי תובעניות, אז כולם יכולים. אין היום תירוצים מסירי אשמה. הכאב היום הוא נטו.

קפקא של היום חי וישן ליד תיבת הדואר

כולנו היום קפקא. קפקא, שנשמע לזמנו תובעני מדי, מתקבל כתופעה סבירה לזמננו. קפקא של היום חי וישן ליד תיבת הדואר, ויש לו כמה מהן, והטלפון מלווה אותו לכל מקום. הזמינות הזאת משכפלת לו את הכאב בטור הנדסי.

"טוב, אז בואי נקבע שרק אחת לשבוע, בכל יום ראשון", הציע קפקא לפליצה קצב כתיבה חסכני, שיכול לחסוך ממנו המתנות מכאיבות, "אבל בוודאות, גם אם את עוברת דירה או יש תערוכה או כל פורענות אחרת מבחינתי". מחשבות דומות עולות גם היום, אם כי, על פי אופייה של המיידיות, לפרקי זמן קצרים יותר, כמו רק בסופו של יום, רק בכל בוקר, או פעם בבוקר, פעם בצהריים ואז חופשי בלילה. אבל האיפוק היום כואב יותר. איך אפשר להתאפק כשהמרחק הוא לא יותר מנקישות ספורות?