כל-כך הרבה פרצופים מביטים אליי מהמחשב

• הטור הקודם: מצאתי את עצמי יותר ויותר מתגעגע לגרושתי
  

הקיפאון החמים של החורף החל להפשיר לקראת האביב. אל הלחץ שהפעילה הידידה החומה והתזכורות המציקניות של הידידה הצהובה הצטרפה פרסומת רדיו מבאסת לאיזה משרד שידוכים, שמסתיימת במילים: "יום שעובר אינו חוזר". כך החלטתי לצאת להפלגה בספינת האהבה המודרנית, למקום שבו נמצאות הבחורות הכי שוות, בו קורים הדברים הכי גדולים, בו נפגשים החלומות והמציאות, שאם אתה לא שם אתה לא קיים - אתר ההכרויות הסמוך למקום מגוריי. פה אפשר להוריד בחורה מהאינטרנט בכל סוגי הדפדפנים, פה האהבה ממתינה לך במרחק דאבל קליק, רק לחץ על כפתור "מצא אהבה", לא לפני שתסמן באיזו חבילה אתה מעדיף שתישלח אליך. לאחר חודשיים של הסתגלות לרעיון, נשמתי עמוק ו... קופצים למים.

הבטחה חגיגית ל"הרשמה חינם" קיבלה את פניי עם הצטרפותי לאתר. מיד אגלה שהתשלום יגיע שניה לאחר ההרשמה, כמעין אות וסימן לכך שחדרתי לטריטוריה של התחכמויות מילוליות והבטחות ללא כיסוי. דיוקן עצמי שצילמתי במו ידיי, בתוספת החותמת שהוצמדה לי: "חדש" (אין קשר למפלגה) עשו את העבודה, וכמו פיטר פן והראל סקעת לפניי, הנה גם אני יכול לעוף: עשרות פניות, קריצות, חיצים, כרטיסים, גלויות, שליחים גלויים וסודיים, סוכנים חכמים וטפשים, נשיקות וחיבוקים וירטואלים חיכו לי בכניסתי הבאה לאתר. כחבר מכובד בקהילת האתר הזה יש לי זכות מלאה להסתכל על כרטיסים של בחורות, ואף לקרוא כאוות נפשי פניות אליי, אך ללא תועלת – זכות התגובה תינתן לי רק לאחר שארכוש מנוי. נו שוין, גם זה משהו, ולפחות אנסה בזמן קצר להכיר את נבכיו של היריד.

פלוס מינוס 21 אלף אנשים מחוברים ברגע זה כמוני לאתר, כך מבשרת שורה צנועה בראש הדף, קהילת ענק שגם אם נצופף את כולה באיצטדיון בלומפילד, עדיין ישארו בחוץ מספיק אנשים כדי למלא ארבע פעמים את "אוסישקין". אפילו אם נסנן מתוך 250 זיליון החברים הרשומים את כל הגברים, כל תושבי חו"ל, כל הבחורות שמצטלמות עם משקפי שמש ענקיים וסומכות על הרושם שיעשה בית השחי, וכל אלה שמצטטות שירים במקום לכתוב משהו על עצמן - עדיין נישאר עם שפע מסנוור ומשתק של בחורות שמתוכן דרושה רק אחת מתאימה בשבילי. לחיצה על כפתור החיפוש רק מחמירה את הבעיה והופכת את המספרים לאנשים ממש, עולמות מלאים ושופעים ואין סוף קלסתרים שלאף בן אנוש אין יכולת או זמן למיין. מה עושים עכשיו?

שבע רצון מהגלים שעורר כרטיסי ניגשתי למלאכת הסינון, ופה תמו 15 שניות התהילה. בת 43 מאשקלון, שנראית כמו האחות הפחות נאה של ג. יפית, כותבת שתשמח להכיר, ואני אומר למסך המחשב: "מה זה? הבטחתם יונה! לא גברת עם סלים". והמסך עונה לי תשובה: "יש לי פה עוד כמה גברות דומות לשיפוטך. יש אמא לשלושה מקסימים מירושלים, ויש אשה בלי שיניים קדמיות מחדרה, ויש...".

"היי, מסך", אני לא מוותר בקלות, "יש לי עוד כוונה להקים משפחה, אני מרגיש ממש צעיר!", והמסך בהתחלה דוחף לי עוד איזה בית שחי לפרצוף, ואחר כך אומר ביובש: "מנוי עולה 129 שקל לחודש".

"אני בחורה, יש לי חזייה, ומתחת לחזייה יש לי ציצי"

כך למדתי שקשה להיות יהודי בג'יידייט. קל יותר להיות יהודיה: תיאור עצמי פשוט כמו "אני בחורה, יש לי חזייה, ומתחת לחזייה יש לי ציצי" – מבטיח שסביב בעלת הציצי יתאסף תוך דקות המון נלהב, כאילו היתה סניף חדש של H&M. אך אבוי, המאזן הדמוגרפי, שפעם חשבתי שמשתנה לטובתנו, מבטיח לגבר לא יותר מאשר דם יזע ודמעות, לצד צורך חיוני להתמקצע, לחקור, לעבוד קשה, וכמובן לרכוש מנוי. ולכן לפני שאני שולף את כרטיס האשראי, החלטתי לתרגל את השפה שאותה לא לומדים בברליץ – הלא היא ה"שידוכית". זה משהו בין עברית ליידיש, ואדם ממוצע יכול להבין הכל שוטף, חוץ ממשמעות הביטוי "מבנה גוף אצילי" (מבנה של סוס? סתם ניחוש).

"אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל...", פותחת מישהי את הערך שלה באינציקלופדיה ומתכוונת: "אני יודעת ביטויים, עכשיו בוא נתחיל". אשה-ילדה (נראית בת 40, לפעמים מתנהגת כבת 15), רצינית כשצריך (לא אפוצץ שקיות מנופחות על הראש בהלווייה משפחתית), שאוהבת את החיים (הייתי בסדנה של העצמה אישית), לא מתפשרת על אהבה (שילמתי חמש שנים קדימה על חברות באיגוד קבלני הדייטים), נראית צעירה לגילה (בתמונה פה זה לא אני), לא מחפשת את החצי השני כי אני שלמה בזכות עצמי (אני חכמולוגית שחבל לך על הזמן), מחפשת גבר (מחפשת חתיך) מפרגן (אני אוהבת יהלומים, אבל גם נעליים יתקבלו בברכה), שיודע להעריך את מה שיש לו (יש לי שורשים פולניים, לא רוצה שיעריכו אותי רק בקבר), שבשל לקשר אמיתי (ראית? אני באמת רצינית כשצריך), רציני (יעקב אילון, אתה פה?), שעבר את שלב המשחקים (אין סקס לפני שסוגרים אולם). אל תפנה אם אתה לא בטווח הגילאים שציינתי (כמו שזה נשמע בעברית).

השפה כבר ברורה, וכעת אני חלק מתעשייה. דפדוף בכרטיסים מלמד כמה שונים הם האנשים שמחפשים אהבה בעולמנו, וכמה הם רוצים כבר למצוא אותה. מעיניהם נשקפים תלאות העבר ותקוות העתיד, וחלום צנוע ולגיטימי למצוא מישהו לשמוח לקראתו, לישון איתו, לטייל איתו בשכונה, לקנות לו חטיף שהוא אוהב בזמן קניות בסופר, להתקשר לשאול "איפה אתה" כשהוא מאחר. כל-כך הרבה פרצופים מביטים אליי מהמחשב, כולם בסך הכל מבקשים להיות מאושרים בסוף הדרך, כל כך הרבה חיוכים שבחלקם מסתירים עצב, בדידות, אפילו יאוש... ורק הזמן יגלה, אולי אחד מהחיוכים האלה מופנה אליי?

אכן, עולם מפתה נגלה מולי, מה עולם - בזאר! שוק חצי חינם! עם המון כתובות מהבהבות ופרצופים יפים, קורצים ומבטיחים אושר נצחי, עם דוכנים צפופים של נחתומות שאוהבות את החיים ושהונצחו בשניה קסומה של צחוק מתפרץ, עם ציטוטים פואטיים מובחרים של לאונרד כהן ושרית חדד כתשובה ניצחת לשאלה "מי אתה", עם אמהות למקסימים ועוד כל מיני אנשים שישמחו להעתיק את מקום מגוריהם למען האהבה, ועם הסכמה כללית שדייט ראשון טוב הוא זה שאחריו יש דייט שני.

טוב נו, איפה כרטיס האשראי? אם לא אכיר פה את אהבת חיי, לפחות אגלה סוף סוף מה זה מבנה גוף אצילי.

המשך בשבוע הבא