צרכנות קדחתנית? הכי המאה העשרים

טראומה בקניון (1)

קודם כל, גילוי נאות: היו לי ציפיות גבוהות מאייץ' אנד אם. לפני שהם הגיעו לארץ כתבתי שאני בעדם, שהם יעזרו לנו לשפר את הסטייל הארצישראלי המאובק, שהחיים יהיו קלים יותר ויפים יותר בחברת השבדית הקרירה. ככה שאי אפשר להאשים אותי בדעות קדומות, את כניסתי לסניף עשיתי בעקב רגל ימין.

כשאתן רוכשות את הפריטים המעודנים האלו, האם יש לכן מושג כמה וולגריות אתן נראות? כמה זה גס וחסר טעם? שיהיה ברור: שום חולצה אביבית לא תכפר על

 זה. רוצות להיות אלגנטיות? דפדפו בין הקולבים, שלפו חולצה, תנו בה מבט מעמיק ואמרו בקול חלוש: "לא תודה, זה לא בשבילי". זה סטייל. אחרת, בעצם, מה אתן, טוחן האשפה של הרשת השבדית? לקוחות שמשלמות ברצון על כל סמרטוט 85% כותנה שנזרק לכיוונכן? זכרו: שיקול דעת ישדרג לכן את הלוק יותר מכול זוג עגילים מפלסטיק ורוד.

הדהים אותי לגלות שהאטרקציה האמיתית בחנות הייתה הקונות ולא הבגדים. הרגשתי שאני צופה בחיות בכלוב והצטערתי שאין ברשותי שקית כפתורים, שאוכל לזרוק לכיוונן ולבדוק אם הן אכן יתחילו להתרוצץ. אני רוצה להגיד לכן: הקטיף הזה שאתן לוקחות בו חלק מניב רק פירות רקובים, וכדאי שתתחילו להסתכל מה באמת שמים לכן בשקית.

ישראל ידועה כמדינה שבה כל תופעה מערבית, לא רק שהיא מגיעה באיחור של כמה שנים טובות, היא גם יוצאת מכל פרופורציה. בנות יקרות, לתשומת לבכן: צרכנות קדחתנית זה הכי המאה העשרים.

טראומה בקניון (2)

התור לקופה באייץ' אנד אם היה כל כך ארוך, שגם אם הייתי רוצה לקנות משהו לא היה לי האומץ לעמוד בו. יצאתי מהחנות בתחושה מחוזקת, כשבידי אפס שקיות

ניילון ובארנקי כרטיס אשראי המתהדר באפס גיהוצים. אודה ולא אבוש: בזמן שבחנות פמפמו שירי מועדונים מרובי המילה "סקסי" היה שם איזה רגע בו באמת הרגשתי כאילו הנה ממש הערב אני מוזמנת למסיבה בלופט ניו יורקי, והו כמה יהלמו המכנסונים המוזהבים האלה את האירוע ואותי, כשאלגום מהשמפניה, מעליי שמיים זרועי כוכבים ומתחתיי האפר ווסט סייד. אבל וואלה, לצערי נפלטתי חזרה לקניון עזריאלי, אבודה ומבולבלת, בדיוק מול הסניף הכשר של פאפאגאיו.

בחיפושיי אחר היציאה התגנבתי מאחורי הזוג הבא, והציתות לשיחתם היה שווה הכול.

היא (לבושה בהידור וניכר כי כל מלבושיה חדשים. גוררת את רגליה בסנדלים שרצועותיהם משוחררות מפאת אי נוחותם ואוחזת בשלוש שקיות של אייץ' אנד אם): "איפה זה זארה?"

הוא (לבוש בהידור וניכר כי כל מלבושיו חדשים, נראה מודאג): "מאמי מספיק, עוד לא הגיע העשירי לחודש".

היא: "נו, בסדר. נפרוס, נפרוס".

כבר לפני שנים הצהרתי שלעולם לא אצא עם בחור שמשלם בתשלומים. קפריזיות וקלות דעת זה ביג ביג טרן אוף. כמה פאתט חברים, פאתט, לקנות משהו שאין ביכולתך לשלם עבורו.

אין כסף לא קונים. ותזכרו: מי שפורס קורס.

היזהרו! צרכנים פזיזים סופם להפוך לזומבים רעבתניים! (Dawn of the dead, 1978)

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com  

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה