סנט וינסנט והגרנדינס: מסע לקאריבים האמיתיים

בשנת 1675 טבעה ספינת עבדים מול החוף הדרומי של האי סנט וינסנט, במעבר הצר שבינו והאי הקטן בקווה. לא ידוע אם התחולל שם מרד עבדים או שהספינה עלתה על שרטון, אולם מאות ניצולים אפריקאים נפלטו אל החוף שהיה מיושב בידי אינדיאנים קאריבים, ואף מדינה אירופאית טרם הסכימה להתיישב בו, אם מתוך חוסר עניין ומשאבים, או מפחד משבט הקאריבה, שהיה ידוע כשבט לוחם ואכזרי.

האינדיאנים קראו אז לאי שלהם "האירונה"- הארץ המבורכת. הם ידעו לזהות מיהם אויבים, ומי עשויים להיות אחים לצרה. האפריקאים התקבלו לכן בברכה והתיישבו בקרב האינדיאנים. תוך דורות ספורים התערבבו אלו באלו ונוצר עם חדש ותקיף בשם גאריפונה, שכונו בידי כל הקאריבים השחורים. פלג אחד מסורתי וחשדן מקרב האינדיאנים עלה לחופים הצפון מזרחיים, שמר על טוהר הגזע האינדיאני ונקרא "הקאריבים הצהובים".

אנשי הגאריפונה הדפו את נסיונות ההתיישבות באי, הם נלחמו באומץ לב, והשיא היה כאשר המנהיג שלהם ששמו שאטוייה, יצא לדו קרב מול המפקד האנגלי, כאשר הוא בטוח בכוחות על-טבעיים שנתנו לו. בקרב הוא נפגע ונהרג. הגאריפונה הובסו והאנגלים לא רצו בהם יותר עקב טבעם הלוחמני האלים. הם אספו אותם, כחמשת אלפים איש, ורכזו אותם בשני איים קטנים ונטושים באטווה ובאליסו.

השנה בה שהו הגאריפונה באותם איים נטושים היתה שנת האסון בהיסטוריה שלהם, מחציתם מתו מרעב מחלות וייאוש. בתום שנה העמיסו האנגלים את אלפיים ומשהו הנותרים על אוניות והגלו אותם הרחק מערבה, שם פרקו אותם באי רואטן, אחד משלושת איי הבאהיה מול חופי הונדורס. הם התיישבו והתפזרו על פני כל החוף הקאריבי, מבליז בצפון, דרך גואטמלה, הונדורס וניקרגואה בדרום, שם הם פרו ורבו וחיים עד היום.

הארץ המבורכת. האי סנט וינסנט (צילומים: רונן רז, אקו טיולי שטח)

האי סנט וינסנט התרוקן, נותרו בו הקאריבים הצהובים, ועתה הגיעו מתיישבים אנגלים שהביאו איתם קני סוכר לשתילה ואלפי עבדים שחורים חדשים לעבודה. האי סנט וינסנט התמלא מחדש באנשים אחרים.

סיפורם המיוחד של אנשי הגאריפונה ריתק אותי מזה שנים רבות. פגשתי אותם לפני שנים רבות באיי הבאהיה וחוף הונדורס, בבליז - אותה מדינת חוף קאריבי קטנה בין מקסיקו גואטמלה והים, ואף שהיתי בקרבם למשך מספר חודשים בעיירה ליווינגסטון בשפך הנהר ריו דולסה בגואטמלה.

פחות ממאה אלף איש חיים באי

סנט וינסנט והגרנדינס כוללים את האי הגדול סנט וינסנט, שכל אורכו בקו אווירי מצפון לדרום הוא כ-25 קילומטר ורוחבו כ-16 קילומטר בלבד. אל האי הראשי נלווית קבוצה של 32 איים המשתרעים בעיקר בחלק הדרומי שלו, רק תשעה מתוכם מיושבים. פחות ממאה אלף איש חיים בסנט וינסנט ואם נוסיף להם רבבה ומשהו של תושבי איי הגרנדינס נגיע ל-110 אלף - כמספר תושביה של עיר לא גדולה בישראל.

האיים נמצאים בקבוצת איי האנטיליים הקטנים, הקשת המזרחית ביותר של האיים בים הקאריבי, מדרומם שוכן האי גרנדה, ועוד דרומה משם - טרינידד וטובאגו, השוכנים במרחק קצר מול חופי ונצואלה. מצפונו של סנט וינסנט שוכן האי סנט לושה, במרחק של 27 קילומטרים ממנו, וביום יפה רואים מצפון האי את הצוקים הגבוהים של סנט לושה. עוד צפונה משם שוכנים כל האיים האנטיליים הקטנים, עד פוארטו ריקו, שממנה נמתחת קבוצת האנטיליים הגדולים מערבה לעבר קובה הגדולה מכולם.

רק תשעה מתוך 32 איים מיושבים. סנט וינסנט

שקיעה מרהיבה מעל הים הקאריבי - תצפית מדרום סנט וינסנט

בסנט וינסנט פגשתי את אוסוולד, יליד האי שבעורקיו זורם דם התערובת של בעלי המטעים הלבנים והעבדים שחורי העור, והוא מעיד על עצמו שגם דם קאריבי קיים במשפחתו. נסענו לאורך החוף המזרחי של האי, מול גלי האוקיינוס האטלנטי. האי הוא הררי לכל אורכו ורוחבו. כביש צר מתפתל ללא הרף בין חופים להרים. עיירות קטנות מתחברות זו לזו בבתים קטנים המטפסים ונאחזים במדרונות ההרים. סלעי בזלת שחורים ואדמה כהה מרכיבים את תשתית הקרקע של האי, שהוא תוצר של פעילות געשית ובמרכזו ניצב הר הגעש סופרייר.

המשכנו צפונה בדרך המתפתלת והגענו אל העיירה סנדי ביי השוכנת לחוף הים על מורדותיו הנמוכים ביותר של הר הגעש סופרייר. כאן, באזור הנידח של יערות הגשם המטפסים אל ההר בחרו האינדיאנים "הקאריבים הצהובים" להתגורר, מקום אליו לא יבואו זרים, ואם יבואו ניתן להימלט ממנו אל ההרים. במאה ה-20 נעזבה סנדי ביי פעמיים עקב התפרצויות הסופרייר וגלישות בוץ שגם גבו חיים בקרב התושבים, ועברה לבסוף מעט דרומה משם אל סנדי ביי החדשה שם חיים אחרוני הקאריביים בצד שחורי עור.

התחלנו לטפס אל הר סופרייר - יער גשם הררי שמכסה את מורדותיו של הר הגעש ויוצר חממה טרופית לחה בחיק היער. יער יפה כמו באגדות, עשיר בדקלים, שיחי חזרן (במבו) עבים וארוכים, ועצי שרכים הנותנים לו נופך אקזוטי יותר מאשר אפל ומאיים. שפע של תת צמחיה מכסה את חלל היער, טחבים מכסים את הגזעים בפרווה ירוקה, שרכים גדולים וקטנים צומחים מן הקרקע ועל הגזעים, ברומליות עם שושנות עלים ירוקות נתלות על ענפי העצים ומכסות לעתים עצים שלמים, מטפסים גדולי עלים משתרגים על הגזעים, סחלבים תלויים גבוה וחלקם מוציא פרחים סגולים וקטנים. צמחי בגוניה פורחים בלבן וצהוב וגם פירות אדומים שקופים כבר התפתחו בין פרחים צעירים יותר. בניגוד ליער גשם משווני, אין מדובר בתחרות על האור שיוצרת עצי ענק, אלא בכמות משקעים רבה, שפע של מינרלים וצמחייה הערוכה בחגורות סביב היער ומשתנה ככל שעולים גבוה יותר אל ההר, עקב שינויי הטמפרטורה והאקלים.

האינדיאנים "הקאריבים הצהובים" התגוררו כאן. הר הגעש סופרייר

היער הוא אקזוטי ומרהיב מחד, וסבוך וקשה למעבר מאידך. שביל טיפוס נוח וברור עובר בו לאורכה של שלוחה צרה עם תהומות תלולים משני צידיה, וגם מדרגות נחצבו בו והבנאים טרחו לחזק את המדרגות בענפי במבו עבים. הצמחייה מתחילה בחגורת יערות חזרן, ואט אט מתחלפת לעצים רחבי עלים ורוויי ברומליות, בהמשך הם מתמעטים ואת מקומם תופסים שפע של דקלים, ואט אט מתרוממים עצי שרכים ענקיים בגובה הדקלים, ודועכים שאר הצמחים.

כשעתיים של טיפוס תלול ומאמץ לא קל, עננים מכסים את חלקו העליון של ההר ומקלים את משא השמש הטרופית החזקה, והיער ההולך ונעשה דליל, מאפשר את משב הרוחות הקרירות המגיעות מן האוקיינוס ומצננות את הגוף החם והמזיע. קרוב לפסגה נותרת צמחייה עשבונית מלווה בצמחים קטנים המגיעים עד גובה הברכיים.

ראסטהמן עם תיק וכלי עבודה בדרכו לגדל מריחואנה

שכרתי אופנוע ליום אחד ונסעתי בכביש המתפתל צפונה לאורך קו החוף ההררי במערב מול הים הקאריבי. הצד הקאריבי הוא הים השקט, ליוורד קוראים לו כאן, מוגן מהרוח. מי הים הצלולים מגיעים באוושה קלה אל חולות החוף השחור, תוצר סלעי הבזלת. כאן פזורים כפרי הדייגים. רכס ההרים של טרינידד שולח שלוחות-שלוחות מערבה אל הים וביניהן זורמים נחלי מים, ויושבים כפרי הדייגים הנשפכים אל מפרצים קטנים ומוגנים.

יאכטות עוגנות בכחול העמוק של הים הקאריבי

ללא מילים. סנט וינסנט והגרנדינס

אני נוסע לאט בכבישים הפונים בחדות ללא הרף, מטפסים בתלילות אל שלוחות ההר ויורדים בחדות אל עברן השני - וחוזר חלילה. ליד הכפר לאיו מתפצלת דרך העולה מערבה לאורך נחל זורם קטן. ליד אתר קטן ונטוש אך מטופח אני עוצר לצפות בציורי סלע אינדיאנים, עוד שריד שהותירו כאן שבטי הקאריבה, ואולי אפילו אנשי הארוואק שקדמו להם ונדחקו מפניהם. על סלע בזלת שחור וגדול חקוקים באופן ברור פרצוף ענק ומוזר, אולי אל קדמון, ובצידיו מספר דמוית נוספות עגולות פנים וגם נחש מפותל שראשו מורחב כקוף בראשה של מחט.

דרך עפר בין שדות חקלאים פרימיטיבים מובילה אל מפרץ מקסים שבני האיכרים מרבים לשחק בחולותיו כדורגל. בהמשך הדרך על חוף הים של העיירה הקטנה וואלילבו נמצא מבצר שודדי ים. אין זה מבצר אמיתי. האי סנט וינסנט מעולם לא היה אי עשיר שעברו בו אוצרות רבים. לא הספרדים ולא שודדי הים ראו בו שימוש רב ולא הרבו לתקוף אותו.

אולם חוף וואלילבו נבחר על ידי מפיקי הסרט "שודדי הקאריבים" לשמש כאתר הצילומים של בירת שודדי הים פורט ריאל, שהיתה עיר שודדים על שרטון מפרץ בדרום ג'מייקה. בלילה אחד בסוף המאה ה-17 התרחשה באותה עיר רעידת אדמה קשה שסחפה עימה למצולות את הבתים ולמעלה ממחצית מתושביה. המפיקים מצאו שג'מייקה אינה מתאימה לצילומי הסרט, כיוון שכל חלקת מפרץ יפה נבנו בה ריזורטים לתיירות צפון אמריקאית, ובחרו בסנט וינסנט ששמרה על צביונה זה מאות שנים לשמש כאתר ההסרטה.

בחוף נבנתה עיירת סרטים קטנה, בתים, מחסנים, תותחי ברזל וכמובן ארונות קבורה רבים. בתום ההסרטה נותר האתר בשלמותו, והצוות עזב את האי. הצלחת הסרט בכל העולם גרמה להתעניינות בחוף וואלילבו, ובאחד המבנים נפתח מוזיאון, ומסעדה השוכנת על חוף הים.

תותח עתיק בחוף וואלילבו

חופי רחצה בתוליים באיי הגרנדינס

הדרך המערבית ממשיכה עד למרכז האי בלבד ומסתיימת בחוף היפה ריצ'מונד ביי. פנימה במעלה העמק זורם נחל ונשפך בסדרה של מפלונים ובריכות רחצה נעימות, מפל המראה הכהה. עליתי להתרחץ במים הקרירים, לשטוף את הזיעה ולצנן את הגוף. כשעליתי בחזרה אל ההרים מן הנחל יכולתי לראות לפני את פסגתו ההיקפית של ההר הגבוה סופרייר, המקיפה את הקלדרה. נחמד לפגוש בנוף מוכר בארץ זרה.

לאחר ארוחת צהריים על הסיפון ומשקה רום אינסופי של שודדי ים המשכנו אל האי הפרטי פאלם איילנד, ושם המשכנו לבלות על חופים לבנים וים קאריבי נפלא ושקט. האי משמש היום בית מלון אקסקלוסיבי פרטי. אחר הצהריים שבנו לבסיס באי אוניון. לקראת ערב טסתי בחזרה מעל כל אותם איים, באופק היתה שקיעה אדומה שקרניה האירו בצבעים חמים את צוקי האיים. חזרתי לבסיס האם באי סנט וינסנט.

• רונן רז הוא מנכ"ל ומדריך טיולים ראשי ב"אקו טיולי שטח"