מה יותר חשוב - אוכל או ספרים?

תשאלו כל כותב וקוראת, סיפורים הם מצילי חיים, לא פחות. לסיפור חייו קרא גבריאל גרסיה מארקס "לחיות כדי לספר". כלומר, במשוואה חיים מול סיפורים, ברור מה העיקר ומה הטפל, מה הסיבה ומה המסובב. הסיבה היחידה לחיות קצת, היא רק העובדה שאפשר אחר-כך לחזור בטיסה לשולחן הכתיבה ולספר הכל מיד לחבר'ה. תודו שקשה לחשוב על אוטוביוגרפיה של, נגיד, רם כספי, בשם "לחיות כדי לערוך-דין" ומה דעתכם על: "לחיות כדי לראות חשבון"? זה פשוט לא עובד.

סיפורים הם מצילי חיים משום שבלעדיהם החיים לא באמת ראויים לחיותם. אני חושבת שברמה זו או אחרת, זה נכון לכל אחד מאיתנו. החל בנערה שמחסלת שלושה ספרים ביום וכלה באיש שמכור לחדשות באינטרנט. גם חדשות הן הרי סיפור. סיפורים הם מצילי חיים משום שהם המזון של הנפש והרוח, בדיוק כמו שלחם וירקות הם המזון של הגוף.

עכשיו, נגיד שאתם סופרי ילדים. לצורך הענין, נגיד שאתם סופרי ילדים טובים ואתם רוצים לכתוב על המשוואה בין ספרות לחיים. מה שיוצא לכם הוא מרק עכברים.

מרק עכברים

כאן המקום לעצור ולהזכיר את כלל הזהב בכתיבה לילדים. כתיבה מופשטת, כמו חשיבה מופשטת, הן עסק למבוגרים. סיפורים טובים לילדים לא יכולים להישאר ברמה המופשטת. הם יכולים להביע רעיונות פילוסופיים מורכבים ביותר, אבל רק אם הכותב מוכשר מספיק כדי למצוא את התמונה הקונקרטית, המוחשית, שתבטא אותם.

לדוגמא, וירג'יניה וולף, סופרת מבוגרים והוגת דעות, יכולה לטעון שכל אישה צריכה חדר משלה והכנסה של 500 פאונד בשנה כדי לחשוב מחשבות עצמאיות ולכתוב. אבל אם נרצה להעביר רעיון דומה לילדים, הוא יצטרך להיות משהו כזה: היה היתה ילדה שהיה לה בית משלה, בלי אף אחד שיגיד לה מה לעשות ומזוודה מלאת מטבעות זהב. בקיצור, בילבי.

הסופר והמאייר האמריקני ארנולד לובל מוכר בעיקר הודות לצפרדי וקרפד, זוג מפורסם שכיכב בכמה ספרים שתורגמו לעברית. עכשיו יוצא בעברית הספר "מרק עכברים", שנכתב במקור ב-1977. בדיוק כמו ב"סיפורי אלף לילה ולילה" לקח לובל את ההנחה המופשטת שסיפורים הם מצילי חיים והפך אותה לסיפור קונקרטי.

"עכבר ישב מתחת לעץ. הוא קרא ספר", כך מתחיל סיפור המסגרת של "מרק עכברים". כאשר תופס אותו סמור ומתכונן להפוך אותו למרק עכברים, אומר לו העכבר שהמרק יהיה תפל אם לא יכניס בו סיפורים. כמובן שהסיפור לא כולל את המילה "תפל". זו מילה למבוגרים. לסמור, חיה מוגבלת שכמותו, אין סיפורים להכניס למרק ולכן הוא מקבל את הצעתו של העכבר לארבעה סיפורים שאיתם יוכל לתבל את התבשיל.

העכבר והספר שמציל את חייו

במילים קצרות ופשוטות ובסיפור בהיר, יוצר לובל משוואה מעניינת בין מזון רוחני ומזון גופני. כולנו חייבים להיות ניזונים משניהם כדי לחיות. אוכל בלי סיפורים הוא לא מזין מספיק. אפילו סמור מבין את זה.

בכל האיורים בהם מופיע העכבר בצלוחית המרק, מופיע לצידו גם הספר שקרא, הספר שמציל את חייו.

אחרי שהעכבר מציע והסמור מקבל את הצעתו, הוא באמת מספר לו ארבעה סיפורי עכברים מקסימים וחכמים (שגם כל אחד מהם עוסק בדרכו במציאות ובסיפורים שאנחנו מספרים עליה).

לבסוף, סוגר לובל את המשוואה ומזכיר לנו שאולי מזון גופני-רגיל לא מספיק לקיום, אבל גם מזון רוחני לבדו לא יספיק. ברגע שהסמור מתפתה לצאת מהבית כדי למצוא את הסיפורים ולהכניסם למרק, העכבר בורח. הוא לא שוכח, כמובן, לקחת איתו את הספר שלו. כשהעכבר מגיע הביתה, הוא מדליק אש באח, אוכל ארוחת ערב (אמיתית) ורק אז גומר לקרוא את הספר שלו.

הספר "מרק עכברים" מיועד לילדים שמתחילים ללמוד לקרוא. זה שלב לא פשוט, משום שבגיל 6-7-8 הילדים יכולים כבר לצרוך סיפורים מורכבים, אבל במקרים רבים יכולת הקריאה הטכנית שלהם עדיין מדשדשת מאחור. כמו בסדרת "צפרדי וקרפד", יודע לובל לספר סיפור מורכב ומצחיק, תוך שימוש במשפטים קצרצרים המחולקים לשורות קצרות ובמילים פשוטות וקלות לקריאה.

כמו בטקסטים מוצלחים במיוחד, התוכן והצורה מספרים את אותו סיפור ולובל משתמש בשניהם יחד כדי להגיד לילדים ששוברים שיניים עם האותיות האלה ושואלים את עצמם בשביל מה הם צריכים את הצרה הזאת: כדאי לעשות את המאמץ. סיפורים הם מה שיציל אתכם או לפחות יתבל את המרק הזה שקוראים לו חיים.

• מרק עכברים. ארנולד לובל. מאנגלית: יהודה אטלס. צלטנר ספרים של ילדים.
  

רינת פרימו, היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.לכל הטורים של רינת פרימו.