"למה לא הולך לי עם בנות?"

כפיר, בן 15, הגיע אלי לשיחה השבועית שלנו. מזה מספר שבועות הוא מקפיד להגיע אלי להתייעצות. הוא התיישב על הכורסא ונראה טרוד מאוד. "מה שלומך, כפיר?"

"סבבה".

"נראה שמשהו מטריד אותך. אתה רוצה לשתף אותי?"

הוא שתק מספר דקות ואז אמר בקול צרוד: "מה אני אגיד לך... אין לי דיבור עם בנות".

מופתעת מתשובתו הישירה והגלויה, ביקשתי אותו לתאר לי מה קורה. "אני מנסה ליצור קשר איתן בכל מיני צורות, אבל תמיד הן עונות את אותה התשובה".

"ומה התשובה?"

"הן עונות: 'אולי'... וזה בעצם כאילו אמרו: 'תתחפף'".

כשאת אומרת "אולי" למה את מתכוונת?

חשבתי לעצמי, מה עושה את התשובה "אולי" לתשובה שלילית? איך תשובה שנושאת עימה התלבטות בין חיובי לשלילי – בעצם משדרת מיד התחמקות מתשובה ברורה ובמילים אחרות, איך התשובה הזו הפכה להיות דרך "אלגנטית" לומר "לא"? המצב של "אולי" ו"נראה" הוא מצב זמני. אנחנו עונים תשובות אלו כאשר אנחנו מתלבטים ורוצים לקחת לעצמנו פסק זמן לחשוב ולשקול את הדברים לפני שניתן תשובה חיובית או שלילית, אך בתהליכים המהירים של החברה המודרנית כיום, תשובות אלו הן תשובות מתחמקות ודיפלומטיות.

אך יש דבר נוסף שגורם לתשובות אלו לערעור מקבל התשובה. חוסר הודאות שבהן מטלטל את השואל לחוסר יציבות והרגשת חוסר אונים. כולנו רוצים לדעת בבירור איפה אנחנו עומדים. למה זה דומה? לאותו חולה שמגיע לרופא עם כאבים ונאמר לו שעליו לחכות לדיאגנוזה של רופא מומחה. כל עוד הוא לא קיבל תשובה ודאית על הסיבה לכאבים, הוא סובל מאוד מאי הוודאות. הוא מייחל לתשובה (כל תשובה!) ובלבד שידע סוף סוף עם מה הוא מתמודד.

"אני לא יודע, אבל הפסקתי לצפות לתשובה אחרת".

"מדוע?"

"אני, מה שקוראים, חנון. את יודעת, בישן כזה. אחד שלא עושה דאווינים לבנות. גם אני, במקומן, לא הייתי רוצה מישהו כמוני".

סוקרטס טען שהידיעה היא מידה טובה ואילו אי-הידיעה - מידה רעה. כאשר לא מובטח לנו שהעניינים יתגלגלו בהתאם לציפיותינו, אנו נקלעים למצב של חוסר ודאות ואי ידיעה. בתנאים אלו, הרבה פעמים נקודת המבט שלנו היא לחשוב על הגרוע מכול. במקרה של כפיר, הוא מיד תרגם את התשובה הלא מוחלטת של הבנות ("אולי"), לתשובה שלילית.

איך מתמודדים עם מצבי חוסר ודאות?

1. יצירת מודעות עצמית לדרך שבה אנחנו מגיבים לחוסר-ודאות (במקרה של כפיר, לכישלון ביצירת קשר), מאפשרת לנו ליצור פריצת דרך בהתנהלות שלנו מול מצבים אלה. כלומר, אנחנו מגיבים לחוסר-ודאות בהתאם לניסיון שלנו במקרים דומים ולתוצאות של התגובה שלנו במקרים אלו.

2. היכולת שלנו לפתח מחשבות חיוביות בהתייחסותנו למצבי חוסר ודאות, מקרינה על הסובבים אותנו ויוצרת התייחסות דומה אלינו. חשיבה חיובית היא כלי המאפשר לנו למנף כל מצב של חוסר ודאות בכלל ומצב משברי בפרט, ליצירת הזדמנויות לפתרונות שהם מעבר לכל דמיון.

הפתרון: לדמיין

רצוננו העז שמשהו יתגשם, עלול כאמור לגרום לנו "לייצר" נתונים יש מאין לטובת הגשמת אותו רצון. דמיון מודרך הוא אחד הכלים בו אני משתמשת להגשמת אותו רצון. בטכניקה זו, כפיר נכנס לתוך עולם דמיוני כדי לבדוק כיצד ירגיש עם המצב שאליו יגיע, בעקבות ההחלטה שלו להגשים את חלומו וליצור קשר רומנטי עם בנות. דמיון מודרך נעשה מתוך מטרה לחוות סיטואציה מתוכננת מראש, להבדיל מפנטזיה או חלום בהקיץ, אותם אנו חווים מבלי משים. התהליך פונה פנימה לתוך נפשנו, אל החוויה האישית שלנו ואל תת-המודע שלנו.

השפה של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות. דמיון מודרך הוא בעצם שיחה עם התת-מודע שלנו. שיחה כזו מתקיימת במצב של רגיעה והרפיה, בעיניים עצומות, כשהמודע שלנו נח ומאפשר את התקשורת הזו עם התת-מודע.

תהליך זה מאפשר לכפיר לגבש את ידיעתו על מה שמתחולל בתוך נפשו. לתהליך מתקשרת הידיעה ליכולת שלו לפתח שליטה בתהליכים שקורים לו, כמו גם היכולת שלו להתמודד עם חוויית חוסר האונים, המרכזית כל כך בחייו. ובמילים אחרות, המפגש שבין ידיעה לאי-ודאות (בין שליטה לחוסר שליטה) - משמש אצל כפיר גם מקור להתפתחות וללמידה, כמו גם לצמיחה ולביטחון עצמי ביכולותיו. לכן חשוב מאוד שבתהליך זה כפיר יגיע לתובנות מתוך התבוננות עצמית ולא מתוך שיח חיצוני על דרכים "לכבוש" בנות.