אירופה על אופניים: אני לא הומלס, רק רוצה לטייל

חודש בדרכים.

בשלב הזה של הטיול, כשמאחורי כבר מספר ימים לא מבוטל, כשהגוף מאוקלם למאמץ הפיזי והראש מאוקלם לשקט שבלהיות לבד ימים ארוכים, במציאות המאוד לא שגרתית הזו - התחילה להתהוות שגרה. ארוחת בוקר, רכיבה, ארוחת צהריים, צריך לעשות קניות, לשמן את שרשרת האופניים, למצוא מקום לישון ולהכין ארוחת ערב.

• הפרק הראשון: רוכב בעקבות גורלו: לכבוש את אירופה באופניים
  

העצמאות הייתה מוחלטת, ותחושת החופש זרמה בכמויות לכל איבר בגוף שלי. לצרפת נכנסתי דרוּך מנטלית לעלייה בדרגת הקושי. עליות, שעד לכניסה לצרפת כמעט ולא חוויתי, היו משהו חדש שידעתי שאצטרך להתמודד איתו, ואכן ההתמודדות לא איחרה להגיע.

החוף האטלנטי של צרפת אל מול האי הבריטי, מלבד היותו חוף "קשוח" למראה, מכיל רוחות חזקות שמביאות לאזור גולשי רוח וקייט מכל העולם. כך קרה שביום השני לכניסתי לצרפת מצאתי את עצמי יורד מהאופניים ודוחף כנגד העלייה וכנגד רוח עצומה.

העליות לא ארוכות מדי, בכל פעם כמה מאות מטרים ואז ירידה. בעלייה הראשונה, אני מעודד את עצמי ומזכיר שבסוף העלייה תגיע ירידה ואיתה כמה דקות של מנוחה. כחצי שעה של דחיפה בעלייה והגעתי לפסגה הראשונה. הרוח נשבה בעוצמה, עליתי על האופניים וציפיתי להתחיל להתגלגל למטה, אך תוך כמה שניות הבנתי שגם בירידה, כנגד הרוח שנשבה מולי היה צריך לפדל, וחזק!

החוף הצרפתי אל מול האי הבריטי, חוף קשוח מלא ברוחות ובעליות וירידות

שעה נוספת עברה, ובסך הכל עברתי מרחק מגוחך, הייתי סחוט. מולי נראו גבעות עולות ויורדות עד לקצה האופק. כאן, בפעם הראשונה והיחידה בכל הטיול שנמשך ארבעה חודשים, אמרתי לעצמי: "לאן, לעזאזל, הכנסת את עצמך!" באותו היום החלטתי לסיים לרכוב מוקדם מהרגיל.

מאות חלזונות נעים באיטיות על כל האוהל

ירדתי מהכביש ונכנסתי בין שני שדות תירס עצומים. השביל מיועד לטרקטורים, וחריצי גלגלי הטרקטור באדמה הרכה הרעידו את העגלה שחוברה לאופניים שלי. ירדתי מהאופניים והתחלתי לדחוף. שביל קטן יותר, שנראה שלא עברו בו זמן רב, מתפתל במקביל לנחל. "טרקטורים בטוח לא עוברים פה!" לחשתי לעצמי, כאילו בכדי לאשר שהמקום יכול להתאים ללילה.

אחרי 20 מטר נוספים החלטתי שהמקום עונה על הקריטריונים שלי: שקט, אין אנשים ובבוקר אוכל לקחת את הזמן. התאפסות נוספת בכדי למצוא את הנקודה הכי שטוחה, הידקתי עם הרגליים את הדשא הגבוה בכדי לשלול אפשרות של גבשושיות, או סלעים, ואכן כאלה לא נמצאו. קירבתי את ידי לחוש את האדמה וגיליתי חילזון שמתקדם באיטיות. הרמתי אותו בידיי, בחנתי אותו מקרוב והנחתי אותו כמה מטרים בסמוך לאוהל שרציתי לנטות.

חזרתי בכדי לוודא שמא יש עוד איזה אחד או שניים שכדאי להזיז, התכופפתי לדשא הלח, הזזתי קצת ימינה, קצת שמאלה, וברגע אחד נדהמתי לגלות עיר, פשוט עיר שלמה של חלזונות, אבל לא מהסוג הלבן הקטן, אלא מהסוג ללא הבית, "חשופיות" קוראים להם, עם מחושים ענקיים, מלאי ריר, עצומים בגודלם ובהמוניהם. "איך, לעזאזל, לא שמתי לב?" "כמה כבר מעכתי?" חשבתי לעצמי.

מה שהשטח נתן זה מה שלקחתי. אחד השדות שישנתי בהם

בדקתי קצת בהמשך וקצת מאחור, וראיתי שהמצב דומה. לצאת בחזרה לכביש לא היה בא בחשבון, גם לא לשים עליהם את האוהל. החלטתי להתחיל בפינוי "התושבים" לשכונה שליד. בקבוק ריק נחצה לשניים ושימש אותי ככף לאיסוף החלזונות, השטח שניקיתי עמד על שני מטר מרובע. אחרי כחצי שעה השתכנעתי. זהו, אפשר לפתוח את האוהל.

ידעתי שהבוקר יביא לא רק את אלא שהזזתי, אלא גם את כל החבר'ה. את ארוחת הערב בישלתי באוהל וכבר בשעה הראשונה התחילו לטפס חלזונות על האוהל, לאט אבל בטוח. שנייה לפני שנרדמתי, חדרה למוחי מחשבה על פתח האוהל: "האם סגרתי אותו היטב"?

בבוקר התעוררתי לקולות הטבע במיטבו: רוח קלה נשבה והרעידה את צמרות העצים, פכפוך הנחל, ציוץ הציפורים, ושאר קולות שקראו לי להישאר עוד רגע בשק השינה, מבלי לחשוב על כלום. כמה דקות חלפו והזיכרון של עיר החלזונות נכנס לי לראש, חצי רגע נוסף עבר, ונזכרתי שזה קרה ממש אתמול. מיד בחנתי את דפנות האוהל וגיליתי מאות חלזונות נעים באיטיות על כל האוהל.

שקט, אין אנשים ובבוקר אוכל לקחת את הזמן. כך לפחות חשבתי

"יש לך חמש דקות לעוף מפה לפני שאקרא למשטרה"

הימים חלפו, הק"מ הצטברו, ודרגת החישול המנטלי טיפסה מידי יום לגבהים חדשים.

כך יצא שלאחר יום רכיבה בן 14 שעות ומרחק של כ-120 ק"מ, הגעתי לעיירה בשם שאטו-בריאנט (Châteaubriant). כשהחלטתי לחפש מקום לישון היה כבר חשוך, ושער שהוביל אל תוך פארק באזור, שנדמה והיה נטוש, נראה לי כמקום מתאים להעביר בו את הלילה. מצאתי פינה מבלי להבין יותר מידי מה נמצא מסביב. הייתי עייף ותשוש, והסכמתי לסיכון שבבוקר ידפקו לי על האוהל ויגרשו אותי.

בבוקר, כשהתעוררתי, גיליתי מבנה עץ שלא ראיתי בלילה. זה לא היה נראה כמו בית ושמחתי על העובדה שיכולתי לישון עד ליקיצה טבעית. כמובן, מיד כשהמחשבה הזו עברה לי בראש, ראיתי מישהו צועד בכיוון שלי, ובידו שקית עם פירות.

אמרתי לעצמי: "תראה אותך תומר, יש מקום לקצת יותר אמונה באנשים. בזמן שאתה מצפה שיגרשו אותך, מגיע בנאדם עם פירות, לפנק... קצת יותר אמונה לא תזיק!"

הימים חלפו והק"מ הצטברו. נוף צרפתי כפרי בדרך

מיד כשהמחשבה חלפה, אותו האדם כבר עמד מולי ושאל בקצרה: "ישנת פה הלילה!?"

"כן... הגעתי אתמול בחושך, מקווה שזה לא הפריע...", עניתי.

הוא לא נתן לי לסיים וישר זרק לעברי, "יש לך חמש דקות לעוף מפה לפני שאני קורא למשטרה".

הבטתי בו, הנהנתי והסתובבתי להתחיל במלאכת קיפול זריזה.

בחירת מקומות הלינה הייתה צריכה להיעשות בצורה נכונה. טירה בצרפת

ההשתקפות שלי בחלונות הראווה הציגה אדם מוזנח

הפילטר שדרכו אנשים מיינו אותי, ודרכו החליטו אם אני הומלס - ואז להתעלם, או טייל ואז להסתקרן - היה תלוי במידה רבה במקום שבו הייתי.

בערים הגדולות - אדם לא מגולח, לא מקולח, דוחף אופניים עם עגלה ומוציא ממנה אוכל - לא היה קשה לראות בי הומלס, מה גם כשעצרתי כבר לאכול בערים הגדולות, אם בפארקים או בכיכרות פומביות, האנשים שהיו בוחרים להתקרב אלי ולפתוח בשיחה היו אנשי הקצה בחברה, ביניהם גם הומלסים שפזלו לכיוון העגלה שלי.

בעיירות ובכפרים שבין הערים הגדולות העניין היה אחר לגמרי, לא רק מצד המתבוננים בי אלא גם התחושה שלי לגבי עצמי, בעוד כשבערים הגדולות ההשתקפות שלי בחלונות הראווה הציגה לי אדם מוזנח, לעומת כל המטופחים שמסביב. בכפרים, האופי "היחפני" של מקומות קטנים נתן לי תחושה הרבה יותר נוחה לתקשר עם בני אדם מסביב.

בערים הגדולות לא היה קשה לראות בי הומלס. כנסייה בצרפת

בהולנד ובבלגיה התשתית לרוכבי אופניים מאפשרת רכיבה בטוחה בשבילים, המיועדים אך ורק לאופניים. בצרפת, נאלצתי להצטרף לכבישים בהם נסעו גם מכוניות, ולכן הקריטריון הראשי לבחירת המסלול שבו התקדמתי היה כבישים קטנים, כשהכיוון הכללי הוא דרומה. חודש שלם נהנתי מיופי מדהים וירוק שיש לצרפת להציע, כפרים עתיקים, כנסיות מדהימות, טירות וארמונות מפוארים.

מספר ימים לפני שחציתי את הגבול לספרד, מראה חדש חשף את עצמו: רכס ההרים הפירנאים. ידעתי עליהם, הכנתי את עצמי, אבל כשראיתי אותם באופק בפעם הראשונה, התייבש לי הפה - רכס ענק, שמרחוק נראה כגוש אחד אפור ועצום מימדים.

למרות שבשלב הזה הביטחון שהיה לי ביכולתי הפיזית היה גבוה, המראה של הרכסים העצומים נתן לי תחושת פיק ברכיים. הם הביטו בי מרחוק וכאילו לחשו לי, "אנחנו נפתח לך ת'תחת, עכשיו זה סיפור ברמה אחרת...".

"אני אדפוק אתכם ואחר כך גם ת'ירידות בצד השני", יצא לי בקול מבלי להתכוון.

• בפרק הבא והאחרון: תומר והאופניים בספרד ופורטוגל
  

• תומר ישמח לעזור לכם בתכנון טיולים בעולם, באמצעות המייל