"הרי את מותרת לכל אדם", אני חוזר בקול רועד
אני מרים את הנייר שנותן לי האיש המזוקן ומוסר אותו לאשה היחידה בחדר, אשתי שלי, שברגע אחד, בשבריר שנייה, איננה שלי עוד. ידיי רועדות, אצבעותיי חסרות תחושה, מנסות להרפות מהנייר, לא לגעת בטמא. בית המטבחיים של הזוגיות
שתיקה, היא עברה בשתיקה כמו שבע שנות היחד שחלקנו, נסיעה בה רק אגזוזו של סוסי הנאמן רועם כמו השתיקה שבעטייה אנחנו נפרדים היום, לעולמי עד.
הקדמתי כרגיל, עצרתי ליד קופסתנו הכחולה שחנתה שם, מטונפת באבק ובלשלשת ציפורים. קסדה נוספת נחה לרגליי, שבורה ומצולקת משימוש יתר, דומה לחלוטין לחיינו המשותפים. בישרתי את בואי בטלפון. "שתי דקות ואני באה", היא הודיעה לי.
צלילי נעליה נשמעו במדרגות האבן, קוצבים את הזמן, מדווחים על שניות שחלפו. השער נפתח והיא מופיעה לנגד עיניי, יפהפיה כדרכה, שמלה שחורה, סנדלים שחורים, משקפי שמש שחורים. ציפורניה משוחות בלק שחור גם כן, כל ישותה לובשת אבל. "איך אתה מוותר על יופי שכזה?" שואלים אותי הרהוריי.
אני פותח את התא שמיועד בימים כתיקונם לקסדה ומכניס לתוכו ניילונית פשוטה המכילה זוגיות של שנים, מסמכים המאחדים יחד גבר ואשה.
נסעתי לאט, מושך את הזמן שלא ניתן להארכה, מתנהל לאיטי לעבר מרכז העיר. הנה הפינה בה הוא שוכן, בניין הכנסת הישן שעבר הסבה למפעל לחיתוך, למקום בו נגזרים החיבורים שחוברו ברוב פאר והדר. חניתי את סוסי תחת עץ עבות ברחוב המלך ג'ורג' הסואן. עינו היחידה כועסת, "עוד לא מאוחר", הוא מתחנן.
"הנה אמא", אני נושא עיניי לעברו השני של הרחוב, היא יושבת לבדה על ספסל בגן התלוש בדשאיו הירוקים מלכלוך הרחוב. שקועה בעיתון, כל דמותה משדרת שלווה ורוגע המסתירים ללא ספק את סערת הרגשות המתחוללת בנפשה. אלמנה צעירה שמשפחתה התפרקה לגורמים, ועתה בנה הבכור משלים את הסדרה והורס גם את משפחתו שלו. צעדנו לעברה בשתיקה, חוצים את הגן, מעירים את אמא מתוך העיתון ואוספים אותה עמנו לבניין המקולל.
"קומה אחת למעלה וימינה", הורתה לנו מאבטחת חמורת סבר לאן לפנות מעמדת הקבלה. "אולם 209".
זוגות הממתינים לפתוח דף חדש, אך בעיקר לשרוף את הישן
עוד מבט:
לכבוד הגט קיבלתי פלייבוי וקונדומים
המעצב שירד מהפסים
אחי דאג לכסות את כל האופציות: לך לאונן, או לך להזדיין. חג העצמאות היה גם חג העצמאות הפרטי שלי; עמדתי ביציאה מהרבנות, ארבע מדרגות מסכנות ועלובות, ולא היה לי למי לספר. שלחתי SMS למיכלי, "רוקד על המדרגות". היא הבינה מיד - אבל השאירה אותי לרקוד לבד
על דלתו האולם צבאו עוד כמה זוגות הממתינים לפתוח דף חדש, אך בעיקר לשרוף את הישן. זוג צעיר פוסע על פנינו, היא עטוייה כיסוי ראש חלקי, עיניה כחולות. הוא קירח, כיפה קטנה מפארת את קרחתו המבהיקה. בידיהם מסגרת ענקית, כתובתם המפוארת יתר על המידה שעליהם להותיר כאן בבית המטבחיים של הזוגות.
מסדרונות המפעל גדושים, דיינים נכנסים ויוצאים מדלתות המכוסות בד קטיפה כחול, אנשים אחרים יושבים על כסאות המתנה שחורים ובלויים. מאבטחים נמרצים משמשים כפקידים ושליחים במפעל, יעילים כשדים עם אוזניות שקופות תחובות באוזניהם. הדיינים והשליחים פותחים את דלתות הקסם, נכנסים באחת ויוצאים באחרת, בוראים מסדרונות נסתרים וחללים סודיים.
יעקב הדיין חולף על פנינו מברך אותנו לשלום, אנחנו מנצלים את הכרותנו ומעניקים לו את הזימון שלנו, אולי יקדם עניינים. יעקב מביט בטופס הרשמי בעיון. "אבל זה היה אתמול", הוא אומר.
סלע ענק מרסק את גופי, "לא יכול להיות", אני ממלמל תוך שאני מביט בה בחוסר אמון.
"אבל אמרו לי ב-25 לחודש", היא מנסה לגונן על טעותה,
"גם היום? גם כעת? ברגע הקשה ביותר את חייבת להיות מבולגנת?" רותחות המחשבות בראשי.
עיניה מוצפות והיא מתיישבת על כורסת המתנה מרופטת, אני צונח על הכורסה ממול, עיניי כובשות את רצפת האולם הכהה.
"תרדו למטה, למשה המזכיר, ותבקשו ממנו שיכניס אתכם היום", מציב לנו יעקב מטרה ואנחנו כבר בדרך למטה כל הפמליה. אני שואל היכן המשרד, ומאבטח נמרץ מוליך אותנו למחילה עמוקה המסתיימת בדלת מפוארת גדולת ממדים. אנחנו מצלצלים בפעמון, וקול נעים עונה: "פתוח".
אנחנו רוצים לסיים הכל היום", היא דורשת
ועוד מבט:
רציתי לשבת שבעה על הנישואים שלנו
חרדית 40
שבעה על החלום שנילקח ממני, על המשפחה שהיינו. אבל האבל הזה פרטי לגמרי, לא מנחמים אותי. קינאתי באלמנות, רציתי להיות אלמנה. זה יותר קל מלהיות גרושה. מכתב גלוי
"שלום", היא מגייסת את כוחותיה להסביר את מצבנו, "אנחנו רוצים לסיים הכל היום", היא דורשת, כמעט מתחננת מהמזכיר הראשי.
"זה בלתי אפשרי", הוא מגיב ראשונית.
"נצטרך לשוב במועד חדש?" אני פולט משפט שמבחינתי בלתי נתפש.
"מה את ממהרת?" שואל האיש בעיניים טובות וחמות, "בעלך לא נראה כמי שממהר", הוא מפנה את עיניו לעבר דמותי האבלה.
"אנחנו מסיימים את זה היום", אני נחרץ והוא כבר מחלק הוראות בקשר, מגייס מאבטחים מהירים כשדים להובילנו מעלה למפעל.
בהגיענו למעלה נשמע קול נפץ, כוס זכוכית מתרסקת לאלפי רסיסים וקולות רבים קוראים מיידית "מזל טוב". חיוך ענק מתפשט על פניי למראה כוס הקפה המנופצת והאנשים הקוראים "מזל טוב" במקום בו הוא גווע ומת לעד.
אנחנו מתיישבים לצד הזוג הצעיר וכתוּבתם הענקית הנשענת על קיר המסדרון. ממתינים, סופרים את הדקות, מחכים לנוס ממפעל הביתורים הארור, ללכת.
קול קורא בשמנו, ואני נכנס אחר כבוד מפוקפק לחדר רחב ידיים, מוזנח ומחליא למראה. איש מזוקן לבוש בלבוש עיירות שחור יושב על במה מוגבהת, מקבל את פניי לא בסבר פנים. "היכן אשתך? קרא לה", הוא פוקד.
היא נכנסת, ואנחנו עומדים כזוג זרים זה לצד זה במבטים מושפלים.
"תעודות זהות".
שוב פקודה, ואני שולף את שלי. רעייתי מפשפשת בתיקה אך התעודה חומקת ואינה נמצאת שם.
איזה בלגניסטית, אני זועם בליבי, "איפה שמת אותה?" אני מאיץ במסכנה הנתונה בלחץ ורעדה.
כך חולפות להן שניות שפורטות על עצבים בוערים, אצבעותיה רועדות מהמעמד ומגודל האימה. אני מוצא את האובדת, והטקס המקולל מתחיל.
העסק מסתבך עם שאלות שבטיות, "כהן, לוי, ישראל?", דקויות ודקדוקים וקוצם של יודים, והטקס הופך לצורב ומכאיב, לחוקר ונחקר, לשני פושעים ואיש אחד לבוש בלבוש עיירות שחור.
נאום חוצב להבות נחצב בדקות הבאות על חומרתו של הצעד שאנחנו עומדים לבצע. הנאום האמור לפרוט על נימי רגשותינו רק מקהה את החושים כשהוא נעשה בנזיפות חמורות. לחדר נכנסים שני עדים שנראים כמו נשלפו מסמטאות אפלות ומתפרנסים מהפרדה בין בני זוג שכרתו ברית עולם. היכן עדיי שבחרתי בקפידה לבוא לחתום על כתובתה של בחירת ליבי, היכן הם? מתייפח ליבי.
"הולכים לכתוב את הגט", מכריז הדיין, ואני מעניק הרשאה הלכתית לאיש מוזר הממלמל הברות סתומות ואמור לכתוב על נייר לבן וצחור את שחור הגט הנאלח.
אני פוסע כנידון למוות במסדרונות המעופשים, מלווה בשני אנשים מפוקפקים לחדר הנידונים. צעקות עולות במסדרון: "שתישרף בבית, שתיחנק בו, אני אציק לה כמו שהיא הציקה לי, אני אראה לה מה זה סבל".
לצידי יושב נידון אחר ממתין לכתיבת גטו שלו. "אשה רעה, אשה בוגדת, אשה...", הוא שח לעצמו ולסביבה הממש לא מתעניינת.
עולמה של עליסה בארץ הכתוּבּות הנקרעות
הם באים ויוצאים מחדר הנידונים עד לסיום הכתיבה, שאורכת 40 דקות ארוכות ארוכות. מייבשים את הדף, ואנחנו יוצאים למסדרון ההומה. שוב הצבע המתקלף והאור החיוור והדלת העטופה בד קטיפה, עולמה של עליסה בארץ הכתוּבּות הנקרעות.
הטקס מתבצע כמעט בחטף, אני עומד לנגדה וחוזר על מילים שאינן נהירות וברורות.
"מה אתה עושה?" זועקים לי קרביי, "אין דרך חזרה, מטורף אחד", הם נשחטים, נחתכים לפיסות בצבע ארגמן, שלוליות דם נקוות תחתם.
"הרסת משפחה?" זועק ליבי באימה הולכת וגוברת, מכווץ אל מול המאכלת המונפת אל על.
"הילדים?" נפשי צורחת, נסה בבהלה, בורחת מאלות ממוסמרות המכות בה ללא רחם.
אני מרים את הנייר הצחור שמקופל ברישול על ידי האיש המזוקן בעל השיניים הגדולות ומוסר אותו לאשה היחידה בחדר, אשתי שלי, שברגע אחד, בשבריר שנייה איננה שלי עוד. ידיי רועדות, אצבעותיי חסרות תחושה, מנסות להרפות מהנייר, לא לגעת בטמא.
"הרי את מותרת לכל אדם", אני חוזר בקול רועד על מילים קשות כשאול, משסף את עצמי, קוטל את שנותר מרוחי. מחיר דמים כבד עתידות לגבות המילים האלה שחרצה לשוני, חיים ומוות בידה תמיד.
"תסתכל לה בעיניים", מתייפחות נפשי וישותי, "תביט בעיניה השקד המדהימות האלה שאתה נוטש, אידיוט".
אני מביט לרגע ונשבר כליל. "הוצאה להורג מתבצעת ברגעים אלה", לוחשות שפתיי מילים שאינן שייכות לטקס. "שתי נפשות עולות לגרדום, שני לבבות נרצחים ולעולם לא יקומו לתחייה".
היא בוכה, עיניה זרועות בדמעות של זוועה, אך היא, נמרה שכמותה, מאופקת, שומרת על פנים קפואות.
זה בלתי הפיך, חולפות המחשבות במוחי, זה מוחלט כמוות.
חיים שלמים, חיים שיצרו חיים חדשים, שנים של חוויות, רגשות בעוצמות שעקרו הרים, לילות של טירוף חושים ותשוקות עד, הסתיימו כך, בדקות ספורות.
דקות מנוכרות, דקות גועליות, דקות שייחקקו לדיראון עולם בנפשותיהם הקרועות של שניים, גבר ואשה, הנפרדים כל אחד ליגונו שמתחיל חיים חדשים ברגע זה.
"תביט בעיניה השקד המדהימות האלה שאתה נוטש, אידיוט"
צילום: index open
מומלצים
