בחדר המסחר שקט רק בזמן משחקי המונדיאל

אני סוחרת בחדר מסחר בינלאומי באופנהיימר ישראל, מתחילה לעבוד בצהריים, מסיימת לקראת חצות ועדיין לא מבינה איך כל כך הרבה אנשים חזו את המשבר אבל רק קומץ עשה מזה כסף. את החוויות המשעשעות והמלחיצות שלי כאישה סוחרת מחדר מסחר מלא טסטוסטרון אני אחלוק כאן עמכם ב-3 פרקים. זו אומנם קריירה מלחיצה אבל לפחות אף פעם לא משעמם. פרק שני.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

יום עבודה טיפוסי מתחיל שעה וחצי לפני תחילת המסחר. אנחנו מתכנסים לישיבה ומקבלים סקירה כללית ממחלקת המחקר על כל נושא שיש לו משמעות מבחינת השווקים. בדיוק אחרי שהתעדכנו בהורדת ההמלצה למניית טבע, משבר החובות באירופה ובהתפתחות דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, נכנסים לחדר המנכ"לים המשותפים של אופנהיימר. הם לא מבזבזים זמן במילים וישר שמים הכל על השולחן. שוקולד.

לכל מקום עבודה יש את הנוהל שלו לגבי נשנושים לעובדים. אבל כולם, כולם (!) מאמצים את המנהג של להביא שוקולד כל פעם שאחד מהעובדים חוזר מחו"ל. למרות שכיום אפשר להשיג טובלרון בכל פיצוציה ברחוב סלמה אנחנו עדיין נבלה שעות בדיוטי פרי כדי לחפש אותו. חוק מספר אחד לשכירים במשק הוא שעדיף שיתפסו אותך גונב ציוד משרדי מאשר שתשכח להביא טובלרון בדרך חזרה מחו"ל.

"טבע" הדברים

תוך שניות ערימת השוקולד נעלמת מלבד שאריות שוקולד מריר שמחכה לכמה אניני טעם מרשות העתיקות שיבואו להסיר ממנו את האבק ולאמץ אותו לחיכם. אני נמנעת מעימות עם ערימת הממתקים וחוזרת למסך לעדכן את הלקוחות על טבע בזמן ששאר הסוחרים מפגינים יצר הישרדות ואוגרים קצת שוקולד למגירות.

אני בדיוק מתיישבת ומקבלת טלפון מלקוח שמעוניין לקנות "חבילה" גדולה של מניות של אחת מהחברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק. מאחר והמסחר במניה דליל הוא מעדיף למצוא מוכר ולא לקנות בשוק. אני מרימה טלפון לעושי השוק בניו יורק ותוך כדי מחפשת מוכר מקומי. בין לבין אני מדסקסת עם לקוח אם זה זמן טוב לקנות את מניית BP (בריטיש פרוטליום) אחרי נפילה של יותר מ 40%.

שתי דקות לפתיחת המסחר אני מגלה עוד ערימת שוקולד. הפעם מדובר במלאי קודם שהיה במגירות של הסוחרים. גם במגירה שלי מתגלה כמות יפה של שוקולד פרימיום שאין לי מושג איך הגיעה לשם... הפעמון מצלצל, המסחר מתחיל ומציעים לי עסקת כיף-כף תמורת סניקרס תוך ניסיונות שכנוע שכיף-כף פחות משמין. אנחנו אמנם מעט נשים בחדר המסחר אבל קשה לעבוד עלינו. דיאטה לחוד ועסקים לחוד. סניקרס שווה הרבה יותר ואני לא מוכרת.

בישראל כמו בישראל

חצי שעה אל תוך המסחר אני שומעת צעקות מאחד הסוחרים בצד השני של החדר, יש לו מוכר לחבילת המניות שאני מחפשת. עוד צעקה, ניו יורק על הקו וגם להם יש מוכר. פעם זאת הייתה דילמה, לא בין המוכרים, אלא האם לענות כמו ליידי ולבקש מהם לא לצעוק או האם לזנוח את הנימוסים האירופים שגדלתי עליהם ולקבל את העובדה שאני לא חיה בלונדון...

לבסוף הבאנו עוד קונה ולאחר ויכוחים קולניים על המחיר סגרנו את העסקה. ככה זה, כמו לדרבי, לחדר המסחר חוקים משלו.

לקראת הערב אני נקראת ליישב ויכוח שבסופו נקבע חד משמעית שעניבה סגולה לא הולכת עם חולצה ירוקה אלא אם אתה מנגן על פסנתר וקוראים לך אלטון ג'ון. אני עושה שוב טלפונים לפני שמתחיל השידור של המונדיאל.

מלבד מניות, הנושא מספר 2 לשיחה בחדר המסחר הוא כדורגל. אפשר ללמוד המון על לקוח רק מהידיעה איזו קבוצה הוא אוהד ועצם היותי בחורה לא מחייב אותי מבחינת הלקוחות להיות מזוהה בצורה פנאטית עם קבוצה כזו או אחרת (למרות שבפועל יש כמובן קבוצה שאני מעדיפה), מה שמקטין את האפשרות לחיכוכים עם הלקוחות שתמיד יגנו על הקבוצה שלהם גם אם היא בתחתית. כמו שאומרים על השקעות לא מוצלחות, מדובר בהשקעה אסטרטגית לטווח ארוך ולא השקעה פיננסית.

סדרי עדיפויות

בכלל, שני הדברים הכי חשובים שאמר לי הבוס שלי הם:

1. לא לתת ללקוחות להלחיץ אותי

2. שכאשר הבן שלי יתחיל לשחק כדורגל שיהיה מגן שמאלי. כי חסר כאלה בארץ.

במהלך המחצית וקצת לפני הסגירה לחץ הטלפונים חוזר ואני דואגת לעדכן את הלקוחות על חברות שמפרסמות דוחות הלילה. זמן טוב לסגור את הפוזיציה למי שחושש מדוחות מאכזבים וזמן טוב לעבור על ההוראות ועל הקשקושים במחברת לוודא שהכל סגור ומבוצע כדי שבעזרת השם והדוחות אני אצליח להגיע הביתה לפני שהתאריך מתחלף.

בסוף דרך אגב הם באמת אכזבו. לא הדוחות, ספרד, גם כן קבוצה...

הכותבת, מעיין ברד, היא סוחרת בחדר המסחר הבינלאומי בבנק ההשקעות אופנהיימר ישראל.