היכן את, אשתי? מדוע גירשת אותי מחייך?
אני מרגיש לבד. תשוקה חזקה לחיבור מציפה את גופי. כך מוצאים אהבה? אני הופך לצייד, עיניי מצמצמות אישונים, מתמקדות, תרות אחר טרף מתאים, אני מוצא כי שריריי דרוכים ונכונים לקרב ומלכודות של קסם אישי מונחות באמתחתי, ממתינות. לשווא
- הטור הקודם: "הרי את מותרת לכל אדם", אני חוזר בקול רועד
ציפיותיי נמוכות, מלחכות את קרקע העיר הזרה עליה אני פוסע בדרך למקום בו מעולם לא הייתי. מחשבותיי מתרוצצות יחד עם עיניי, נחות לבסוף על מזרקת מים אדירה המיתמרת השמימה באמצעו של אגם מים כהים. זרקורים רבי עוצמה מאירים את מזרקת המים ומעניקים להם חיים וצבע שכה חסרים כאן בחשכת הליל. אני פוקד על רגליי להאט, להשתרך מאחור. אני חומק לתוך עצמי, נכלא בהרהוריי.
אינך בשל לזוגיות, קובעים הרהוריי קביעה נחרצת. מה אתה עושה? דלתותיך צריכות להיסגר עד תום, ללא חרכים מיותרים.
אני חייב כתף להישען עליה, עולה משאלה מגרוני בעודנו חולפים תחת פנסי רחוב ישנים המטילים אור קר. אווירה ראויה לערב זה. אני מחייך במרירות. אנחנו ממשיכים קדימה, לעבר הלא נודע. את מי אפגוש ולמה באתי בכלל? חרטה מחלחלת לרוחי השפלה ממילא.
הפארק ברמת גן שוקק חיים, עשרות אנשים זורמים כנחילים בשביל הרחב הנמתח לאופק, בעוד ריחו של בשר צלוי אופף את המרחבים. צהלותיהם וצחוקיהם פורחים לאוויר הלח וגורמים לי להשפיל מבט. חבורות וקבוצות אנשים מבלים ואוכלים, שרים ושמחים, ויותר מהכל - מכירים, נמצאים יחד, שייכים.
אינני שייך, לא למקום ולא לזמן. עוד מוקדם, אני מנסה לנחם את עצמי, ליבך טרם החלים וכבר אתה מחפש ליצור קשרים חדשים. אבל אני מרגיש את הכעס בוקע מתוכי. המוות מבלה בקרבי, תוקע יתד בתוכי. היא רצחה את ליבי, ותחייה קיימת רק בעולם שמעבר. זעם אדיר מרעיד את ידיי בהיזכרי בעורה הצחור. עיניי השקד שלה עוד חקוקות עמוק בכאביי הטריים.
ההליכה מתארכת והאופק עדיין כהה. אני מבחין בטבעת נרות פזורה תחת עץ זקן, הסימן המוסכם למקום המפגש. שם, בינות לנרות המרצדים, הם יושבים במעגל, פנויים ופנויות, מקווים שהפעם יופיעו פנים חדשות.
מבטי נישא אל שולחן פלסטיק עירום הנוטה על רגליו הכחושות, בקבוקי שתייה פזורים עליו באקראיות, משוועים ליד שתיקח. פסיעותיי מתונות, מנסות למשוך את הזמן, לאתר מישהו מוכר, רק לא להיות לבד.
הכל כבוי שם, בנשמות הבודדות שבאו לתור אחר היחד
עיניים עצובות מביטות אליי בהתקרבי אל המעגל. הכל כבוי שם, בנשמות הבודדות שבאו לתור אחר היחד, למצוא התאמה. ותיקי המפגשים האלה מצחקקים זה עם זה, הלבד אצלם מוכר וברור, הם עמוק בעולם אליו נזרקתי באחת. גופי צונח תחתיי, היישר לתוך הניכור הזועק. אני חש עיניים זרות סורקות אותי היטב, בוחנות.
כך מוצאים אהבה? אני שואל את ליבי שפועם בחוזקה, מגייס אומץ לעורקיו.
מעגל הזרים מתרחב והולך ועימו הבדידות. עוד ועוד אנשים זורמים ומעבים את קוטרו הרחב ממילא. קול השיחות דעך. ידיי עסוקות בקיצוץ כפייתי של הדשא, מבטי נע משמאל לימין, חולף על פני היושבים, גברים ונשים.
אני סורק בעיניי אחר נשות המעגל הרחב, בוחן אחת אחת, מנסה ללמד זכות אך מבצע חישובים. יגון מתובל בייאוש נח על פניהן המיוסרות של בנות המין החזק, עוגמה שולטת בשפתיהן הקפוצות. דומה כי העתיד נהיר וברור לכולן, באר השחת של הלבד עמוקה מדי, והטיפוס מעלה כמעט בלתי אפשרי. הן שרויות עמוק בבדידות מתמשכת, חולמות על מישהו שיישא אותן על כפיים, שיאסוף אותן אל האופק.
את כאן? אני שואל בלי מילים ומביט בבנות, מצפה לאחת המיוחדת. גם אני לבד, ואינני רוצה להיות.
לפתע הוא מגיח בדהרה בשביל הרחב, קול שאון מלווה את בואו של הנאלח הזה, הגעגוע. הוא לופת את עורפי בעוצמות עצומות, מכאיב לי בטלטלו את נפשי. אני עוצם את עיניי, קופץ אגרופים ומוכן לגרוע מכל שיבוא. היא מופיעה לנגד עיניי, עם עיניי השקד ועורה הבהיר, מחייכת קלות בזוית שפתיה המושכות את ליבי לאיחוד.
ריחה סוטר על נחיריי, מכה באפי הזב דם געגועים
כמיהה אדירה מתפרצת בתוכי ליפול לזרועותיה, להניח לאצבעות ידיה לאחוז בראשי, ללטף את שפתיי. הבל פיה עולה בזכרוני, מטריף את חושיי, לוקח אותי למחוזות אחרים, לימים טובים שלא היו מעולם. היא פוסעת שם וקרבה אליי, ריחה סוטר על נחיריי, מכה באפי הזב דם געגועים.
היכן את, אשתי? אני זועק דומם. מדוע גירשת אותי ממך, מדוע גורשתי מחייך?
קרח ניבט מעיניה, מקפיא את דמי, היא חולפת על פניי ומביטה דרכי כמו הייתי אד מתפוגג. טרוק את הדלת מיד! אני אומר לעצמי, מהר, לפני שהערב יושמד לחלוטין, הזהרתי אותך שמוקדם עבורך. אבל הגעגוע ממשיך להטיל חיתתו, מרים את רוחי ומנפץ אותה אל הקרקע. היא בוודאי מבלה עם אחר, הוא מבתר את קרביי ועוקר את ליבי ממקומו.
עיניי נפקחות, אימה זרועה באישוניי, מרבד הדשא נפרש מולי, על שלל בנות המין החזק. מה מעשיי?" אני שואל את עצמי, איני יכול להתגעגע לאחת ולהכיר אחרת.
אבל הלבד... ליבי מבקש החייאה, ומה עם כתף להישען עליה?
הן אינן ניגשות אליי, אף אחת משוכנות המעגל לא צועדת לקראתי לרחרח, להכיר, לבדוק. ריח פציעתי נישא באוויר, הוא מרחיק אותן ממני. גם כן צייד...
אני קם על רגליי, נותן מבט אחרון במעגל אליו לא אהיה שייך לעולם.
להניס את המוות מליבי רציתי, למצוא מזור לפצעיי. עתה רגליי פותחות במנוסה. אני בורח, מהעיר הזרה, ממעגל הזרים, בורח מעברי שרודף אחרי ולמעשה עדיין חי בתוכי.
