הישיבה מתארכת - אך גם המנכ"ל צועד על קיבתו

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם, עם קורטוב של הגזמה, כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.

לקוח גדול שלנו לא שבע רצון מהתנהלות הקמפיין שלו, השמועה מספרת שאותו לקוח פלט שאנחנו "לא המשרד היחיד בעיר". המתח מורגש היטב במסדרונות, האחראים הראשיים לקמפיין שומרים על פאסון מרשים והקטנים (הסטאז'ר והפקידה) נכנסים לכוננות ספיגה בואכה פאניקה. למזלנו, לא מנכ"ל כסוקולוב ייתן למציאות לסחוף אותו ללא תגובה. סוקולוב נוקט יוזמה ומכנס ישיבה דחופה עם כ-ו-ל-ם לדיון במצב.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

בשעה ארבע אחר הצהרים, השעה בה נקבעה הישיבה, חדר הישיבות כמעט ריק. מידי חצי דקה נכנס משתתף אחר מביט ימינה ושמאלה ומודיעה למזכירה "תקראי לי כשכולם יגיעו". וכך מתרוצצת לה המזכירה החרוצה בין החדרים בניסיון נואש לקרוא לכולם להגיע אבל "רק אחרי שכולם יגיעו".

"קצרים בזמן"

כעבור שעה היא מצליחה במשימה והישיבה מתחילה. לשמחתי, רבים מצהירים שהם "קצרים בזמן" לג' יש רכבת לבנימינה בשש וחצי, ל-ד' יש יום הורים בבית הספר ול-מ' יש ישיבה מחוץ למשרד (כלומר הוא מנסה ליהנות מכל העולמות, גם להיחשב כמשקיע בעבודה וגם לחתוך הביתה מוקדם).

הישיבה מתחילה במצגת פאוור-פויינט חשוכה אך מלאת אפקטים. לאחר 86 שקפים עם אותיות מסתובבות, טבלאות מתמוססות וחצים מתעופפים, אנחנו מקיצים משנת הצהרים שנכפתה עלינו ומנסים להתחיל בדיון. כיוון שלא כולם זוכרים מהו הדיון, מתחילים מספר דיונים מקבילים על קמפיינים שונים, על הכיבוד חסר המעוף ובעיקר על מידת העוצמה של המזגן בחדר הישיבות.

בשלב מסוים, סוקולוב מסיים לדבר בטלפון הנייד שלנו ומתפנה לספר לנו את דעתו לגבי הקמפיין המדובר. אחריו, אומרים גם הסמנכ"לים את דעתם ולפי הסדר כל אחד אומר את דעתו שלוש פעמים ושוב אנו מתחילים סבב נוסף בו כל דובר פוסל את דעתו של הקודם לו וחוזר על דעתו שלו.

עניין של צדק

לאחר מספר סבבים בהם כל אחד אמר את דעתו על הקמפיין ואת דעתו על דעתם של כל האחרים, מתחיל השלב בו כל אחד אומר את דעתו על האחרים עצמם ועל אמותיהן. הדיון מתארך. כל דובר נלחם על צדקתו. כל דובר יודע כי אם רק יחזור על עמדתו רק עוד פעם אחת, בטון המתאים, הצדק ייצא לאור.

לפתע אני רואה אור בקצה המנהרה. ולאור בקצה המנהרה יש רק פירוש אחד – רכבת מגיעה. "בעוד חמש דקות יוצאת הרכבת שלך לבנימינה", אני מאותת ל-ג' שיושב בקצה השני של השולחן. אבל ד' שנמצא בעיצומו של ויכוח לוהט, חושב שאני מנסה לומר לו את דעתי על דעתו ועושה עצמו כאילו אינו שומע אותי.

רק לאחר שאני אוסף מספר פלאפונים ויוצר מעין רכבת על שולחן, הוא קולט את המסר ומשתתק בבת אחת. הוא אוסף את חפציו ומתנצל בפני הנוכחים. אולם הנוכחים מנצלים את שתיקתו הפתאומית ואת הנהוני ההסכמה שלו לכל מה שנאמר על ידם כדי לחזור ולהדגיש שוב את דעתם.

תוכנית גיבוי

כמה דקות חולפות, הוא מביט בשעון ופולט בתסכול "שיט, פספסתי את הרכבת. עכשיו יש לי עוד שעה וחצי עד לרכבת הבאה". הוא מפזר מחדש את חפציו, מתרווח בחזרה בכסאו ולאחר תוגה קצרה, הוא שב בכוחות מחודשים לחזור ולטעון מחדש את טיעוניו. אני עובר ל"פלן B", לד' יש את יום ההורים ולמ' את הפגישה מחוץ למשרד, אבל הם רק שולחים בי מבט כועס על שהפרעתי להם בשטף הנאומים שלהם.

בשעה שמונה וחצי בערב, אני נאלץ בליאת ברירה לעבור לנשק יום הדין. אני יוצא לרגע מהחדר ומזמין משלוח של המנה הכי ריחנית שבמסעדה ההודית סמוכה. כאשר המנה מגיעה אני מבקש מהשליח להכניס אותה אלי לחדר הישיבות ופותח בה חריץ. ריח האוכל המהביל מתפשט בחלל החדר. לוחמי הצדק מתחילים לדבר לאט יותר, המשפטים מתקצרים, הטונים יורדים ובשלב הבא כולם מהנהנים בחיוב זה לזה.

 סוקולוב שואף עמוקות את ריח התבשיל ושואל "אז אפשר לסכם את הישיבה?", "בהחלט!", עונים כולם תוך השמעת קרקורי בטן ופתיחת ויכוח בנושא "מה אני מסוגל לטרוף עכשיו". הישיבה מתפזרת במהירות, אני אוסף את חפצי ושומע את י' שואלת אותי "אז מה הוחלט? מה צריך לעשות?", "כל אחד יעשה מה שהוא מבין", אני עונה לה. "הכי טוב", אומרת י' בסיפוק "ככה כ-ו-ל-ם יהיו מרוצים".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר בדוא"ל .