"אני נוסעת להודו. לא רוצה - אל תבוא"
אחרי שנה קשה בעסקים שבה איבדו חיים וצליל את דירתם בת"א, החליטה צליל לארוז את שני ילדיהם ולטוס להודו לזמן לא מוגבל. חיים התנגד, אבל בסוף נדבק בהתלהבות. אחרי שנה של טיול, צליל יכולה להעיד: "הרווחתי משפחה נהדרת"
"הרגשתי שאני חייבת להתנתק מהכל"
מלחמת הישרדות
בשנת 2004 נקלעו צליל וחיים למשבר כלכלי. חיים, שהיה יזם וקבלן בתחום הנדל"ן, הסתבך עסקית בתקופת המיתון. צליל עבדה אז ב'הוט' והמשפחה חיה מהמשכורת שלה. בשלב מסוים לא היה מנוס מלמכור את דירתם בת"א, על מנת להשתחרר מהמשכנתא. "נורא קשה לאבד בית. ביתם של אנשים הוא מבצרם", נזכרת צליל. "הרגשתי שאני חייבת להתנתק מהכל. עבדתי מסביב לשעון וגם חיים עבד קשה. הילדים היו עם מטפלת. הייתה אווירה של לחץ ומריבות והרגשתי שאני רוצה את בן הזוג שלי בחזרה. היינו במלחמת הישרדות, אבל הבנתי שהבית הוא בסך הכול קיר ואני לא מוכנה להשתעבד לזה".
צליל הציעה לנסוע להודו. הסיפורים והחוויות של חברים שחזרו, עוררו בה ציפיות. "רציתי שגם לי יהיה טוב", היא אומרת. אבל לא רק חיים התנגד. "אמא שלי אמרה 'מי נוסע להודו ועוד עם ילדים בהירים, יחטפו לך אותם ויש שם אלף ואחת כולירות'. אני אמרתי, חיים שם מיליארד איש ואם חס וחלילה יקרה משהו, תמיד אפשר לחזור", נזכרת צליל. היא הזמינה את חיים להרצאה על טיולי משפחות בהודו ב'למטייל'. חיים הקשיב ונסחף בהתלהבות. גם בן הוקסם מהרעיון וחיכה לרכיבה על פילים ולהרפתקאות נוספות, אבל תום היה בהלם. הוא אמר "אני לא רוצה לנסוע להודו. הכל שם מסריח וכולם שם עניים. מה, אי אפשר לנסוע לאירופה?"
חודש לאחר ההחלטה, באוגוסט 2004, המשפחה כבר הייתה בדרכה להודו. התוכנית המקורית כללה גם את תאילנד, נפאל, קמבודיה, וייטנאם, לאוס ולבסוף אוסטרליה כיעד למגורים. כשהמסע ארוך, נראה כי הדבר הוודאי היחידי הוא נקודת ההתחלה. המשפחה שהתאהבה במקום, נשארה לבסוף שנה שלמה בהודו.
"פתאום אתה מבין איפה אתה"
"בדלהי קיבלנו הלם תרבות", נזכרת צליל. "אבל אני הרגשתי כאילו נולדתי במקום הזה. לא יודעת להסביר את זה. כנראה כל כך רציתי להגיע לשם". לתום האסטניסט היה יותר קשה. הוא הטיל וטו על כל מלון אם לא היו בו שירותים מערביים. הסידור היה שחיים ותום מחפשים גסט האוס ותום צריך לאשר אותו.
המסלול לא תוכנן מראש. הם היו מגיעים למקום, מתמקמים, שוהים שם זמן מה, שומעים ממטיילים אחרים לאן כדאי לנסוע, איך מזג האוויר, מתדיינים ולפעמים מתווכחים וזורמים ליעד הבא. במהלך הטיול, המשפחה הסתובבה עם תרמילים על הגב, נסעה שעות ארוכות באוטובוסים וברכבות, כולל רכבות שינה צפופות, בדיוק כמו כל תרמילאי אחר.
מדלהי נסעה משפחת גינזבורג לצפון הודו, 14-16 שעות של נופים עוצרי נשימה ותהום מפחידה בצד הכביש. "זו הייתה אחת החוויות הקשות ביותר", נזכרת צליל. "השירותים לא היו מערביים ופתאום אתה מבין איפה אתה".
עם האוכל הם הסתדרו היטב. "בימים הראשונים לוקח זמן להתרגל, בעיקר לילדים, אבל בהמשך גילינו שיש שם מבחר מדהים של אוכל".
לאחר מספר חודשים של טיול, ברישיקש שבצפון הודו, תום החל להתלונן על כאב בטן. לאחר יום של כאבים, צליל גילתה תולעים ענקיות בפי הטבעת שלו. באופן סימבולי זה קרה בערב יום הכיפורים ולאחר הארוחה המפסקת שערכו עם חברים. "שאלנו בגסט האוס איפה יש רופא טוב", נזכרת צליל. "ואמרו לנו 'אתם צריכים בית חולים'. בבית החולים הרופא אמר שאם לא היינו מטפלים בתולעים, החיידק – E coli צואתי, היה אוכל לו את הכבד. החיידק הזה קיים גם בארץ", היא ממהרת להרגיע אותי. "אחרי שלושה ימים שהוא היה פלטה ו-10 ימים של טיפול ב-8 סירופים מסריחים ונסיעות יומיומיות לבית החולים לספירות דם ובדיקות, המצב שלו השתפר משמעותית והמשכנו בטיול".
במהלך הטיול הם פגשו 3 משפחות של ישראלים שטיילו אף הם בהודו ואף לא משפחה אחת מחו"ל. לילדים לא חסרה חברה. "הם ממש הסתדרו שם", אומרת צליל. "תום הפך לאחד מהחבר'ה. רוב התרמילאים הם אחרי צבא והוא היה משחק איתם סנוקר ויושב איתם כמו שווה בין שווים. בגסט האוסים הדלתות פתוחות, כולם חברותיים וזה כמו קומונה. לא חששתי כלל", היא עונה על שאלתי. "היום כנראה שהייתי מגיבה אחרת. אני לא יכולה להסביר את זה. הרגשתי הכי משוחררת והכי בבית", לימודים לא היו, אבל הילדים למדו לבד אנגלית ותום אף למד לבד לקרוא ולכתוב. "הם הכירו תרבויות ונחשפו להמון דברים חדשים", אומרת צליל.
לשאלתי על סמים היא עונה: "בצפון יש מלא סמים. כולם מעשנים. הילדים שאלו והסברנו להם מה זה. אמרנו שבארץ זה לא חוקי ויש מקומות בעולם שכן ועדיף להימנע מזה. בן אמר מתי אני אוכל גם? ענינו לו אף 'פעם'".
פה ושם התעוררו ויכוחים לגבי המסלול והפתרון היה פרידה או פשרה. בצפון חיים עזב למספר ימים כי רצה לעלות להרים ונשאר שם שבועיים. "דאגנו לו נורא. כל יום היינו הולכים לתחנה לראות אם הגיע".
בורנסי לצליל ולתום היה קשה. "כל הרחובות היו הומי אדם והיה מסריח ומגעיל", נזכרת צליל. "את באה מהצפון, שם הכל שנטי שנטי. אבל כשקמים בחמש בבוקר לזריחה והולכים לגנגס, אי אפשר להסביר את האנרגיות. את יושבת בסירה ורואה סרט - נשים מצחצחות שיניים, גברים מתקלחים, שריפת גופות. כל בוקר הייתה זריחה אחרת ולכן עשינו את זה כל בוקר במשך כשבועיים. חיים מאוד התלהב, בן זרם ותום ואני כבר נורא רצינו ללכת". משם הם המשיכו לדרום הודו.
כמו תרמילאים: "הטיול לא תוכנן מראש"
הלב שם והגוף פה
"לא התגעגענו לארץ", מספרת צליל. "בן הזוג והילדים היו איתי וזה מה שהיה חשוב. יש מסנג'ר, פייסבוק, אימייל וטלפונים. לא היה חסר לי שום דבר. להודו אני מתגעגעת. הלב שלי שם והגוף פה".
לאחר כשנה התחילו להגיע מיילים וטלפונים על התקדמות של פרויקטים בעסקים של חיים. "כל האנרגיות של הטיול ירדו", נזכרת צליל. "אמרתי לחיים 'תחזור אתה, תסגור את מה שצריך ואני אשאר עם הילדים', אבל הילדים לא הסכימו. הם אמרו 'באנו כל המשפחה לטיול ואנחנו חוזרים כולם ביחד'. כשידעתי שאני הולכת לחזור, זה היה הדבר הכי קשה. לא יכולתי להכיל את זה. בן רצה לחזור ותום פחות רצה. ביגון ובכאב החלטנו לחזור".
"בפנסיה אהיה תחת עץ קוקוס"
אחרי פרק זמן כה ארוך של טיול וחופש, החזרה הייתה קשה. "נחתנו בארץ ואני זוכרת שהכל נראה מבריק ונקי. הרגשתי שאני בניו יורק. הגענו לבית של אמא שלי שהכינה מלא אוכל, אבל לא הרגשתי טוב. לא רציתי אוכל. רציתי להיות במקום שלי בהודו. חשבתי שאנחנו חוזרים לארץ עד שחיים יסגור עניינים ועוד מעט נחזור להודו. תכננו לפתוח שם גסט האוס".
בזמן שצליל חלמה ותכננה, החיים זרמו לכיוונים אחרים. היא חזרה לעבודתה הקודמת, חיים חזר לעסק שלו ולתמונה נכנס הריון לא מתוכנן. לאחר לידת בנם השלישי ים, בוטלו התוכניות. הגעגועים להודו נותרו ועימם הרצון לחזור ולטייל שם, אולי כשתום יתגייס. "אני יודעת ששם זה הבית שלי, שאת הפנסיה שלי אבלה מתחת לעץ קוקוס. הגיל לא משחק תפקיד בהודו", אומרת צליל.
מה עשה לכם הטיול הזה? אני שואלת. "טיול כזה או מפרק או מחזק", היא עונה. "אם לא היה לנו קשר בסיסי חזק, זה לא היה מחזיק. חזרנו לארץ והלכנו לטיפול משפחתי בשביל להחזיר גבולות וסמכות שהלכו שם לאיבוד. נהיינו צוות ולא הורים וילדים. הצורך לשחרר גבולות היה שלנו. היה לנו נוח וכיף עם זה.
הרווחתי משפחה נהדרת. לפני שנסענו להודו, השגרה היא כזו שאת עובדת ולא רואה דברים. הילדים חוזרים הביתה ואת אומרת להם 'עשית שיעורים? בוא תאכל'. גם כשאת הולכת לטייל בשבת אין את האינטימיות וההרמוניה עם המשפחה. בהודו צברנו חוויות משותפות שהן שלנו עד סוף ימינו. הילדים שלי שונים מאז מילדים אחרים. הם יותר בוגרים. את רואה בהודו הרבה דברים שמשנים את ההסתכלות על החיים ונותנים פרופורציות נכונות - תהיה מאושר במה שיש לך, אל תהיה שיפוטי כלפי אנשים אחרים".
אם אמא אומרת לכם מחר, נוסעים שוב לטיול ארוך, מה אתם אומרים? שאלתי את הילדים."זה ממש כיף", עונה בן. "אבל גם קצת לא. אני אתגעגע, אבל יש אינטרנט ואפשר להתכתב ואני יכול למצוא חברים בהודו".
תום מסויג יותר: "הזיכרון הכי חזק שלי זה שהגענו לדרמסלה ב-3-4 בבוקר והיינו צריכים למצוא גסט האוס. היינו גמורים מעייפות וחיפשנו המון זמן עד שמצאנו. הייתי נוסע שוב אם לא היו לימודים. אני לא רוצה לנסוע לתקופה ארוכה, אני לא רוצה לנתק קשר עם אנשים ובפעם שעברה כשחזרתי היה לי ממש ממש קשה להשתלב שוב בלימודים. בסך הכל, אני זוכר את הנסיעה הזו כחוויה מאוד טובה. למדתי אנגלית, נהייתי יותר אחראי והתקרבתי לבן כי היינו הרבה ביחד".
בחמש השנים שחלפו מאז, צליל כתבה ספר על חוויות הטיול, אותו היא רוצה לפרסם. תום בן 15כעת, בן בן 11 וים בן 3. צליל זוכרת את כל השמות של ההרים, של הכפרים ושל המקומות בהם טיילו. "זה לא יישכח", היא אומרת.
- הכתבה הקודמת בסדרה: חופשה משפחתית בקרוואן
- משפחות שרוצות לספר את סיפורן מוזמנות לכתוב לנו לכאן
.
לפנייה לכתב/ת 
