שיקרתי לו כשאמרתי שאני אוהב אותו בחזרה
הייתי מוכן להקריב את הגוף שלי, את הנשמה והלב, רק לא לחזור לדירות אפלות של גברים אלמונים ולשיחות חסרות פשר. להתעורר במיטות זרות, בלי לזכור את השם של האדם שאתה שוכב איתו. לא רציתי לחזור לבדידות. פשוט לא יכולתי יותר
באור ירח מלא על מיטת רווקים מיוזעת, כשגבר מעליי, אוחז בי בחוזקה כשאני ערום כביום היוולדי, שמעתי לראשונה את שלוש המילים להן חיכיתי כמעט חצי יובל. "אני אוהב אותך" הוא אמר לי. שתקתי והפניתי את מבטי לנרות שהוא הדליק לכבוד הפעם הראשונה שלנו. הוא לחש בשמי, להציל אותי מהמחשבות שלי. עם ידיו הגדולות הוא לפת את ראשי וסובב את פניי חזרה אליו. עצמתי את עיניי והוא נשק לי בחוזקה.
נפגשנו בבר רטרו בתל אביב כשנפתח ליין חדש לגייז. הוא הזמין משקה מתקתק, אני הזמנתי משהו מר. על רקע תמונות של התל-אביבים המייסדים, וצלילי טכנו עדינים באווירה מיסטית משהו, דיברנו על הכל. היה לנו הרבה במשותף. כשהראש שלי היה סחרחר, לא יודע אם מעשן הסיגריות, האוויר העומד בבר, או האלכוהול – חשבתי שהוא מתאים לי, באופן אובייקטיבי לפחות.
הוא יפה, חכם, נחמד, רציני והכי חשוב – טוב. כל מה שחיפשתי. הוא שם את ידו החמה על הירך שלי וזרמתי, כמו תמיד. התנשקנו. כך עברו להם ימים רבים. נפגשנו כמעט כל יום, הוא היה כותב לי מכתבי אהבה, שירים, קונה לי שוקולדים, דובדבנים והשקיע מאוד במיטה. הוא עשה הכל כדי שארגיש בנוח.
הוא הכיר לי את השדים שלו, איך זה לגדול הומו בהתנחלות דתית, ההתנתקות, מה זה עשה להורים שלו ומה זה עשה לו. הוא סיפר על הטיפולים וההתעללויות שהוא עבר בניסיונות להמיר את נטייתו המינית, ואני שתקתי. החומות המקיפות את ליבי אפילו לא נסדקו. כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, לחשתי בקול ענות חלושה: "גם אני".
שיקרתי. אמרתי לו שאני אוהב אותו, שלא הרגשתי ככה מעולם ושהוא האחד. הוא דיבר על לעבור לגור ביחד ואפילו על דרכים איך להביא ילדים. הנהנתי בהסכמה, שקרן השנה ממש. חבל שאין פרס נובל על שקרנות, הייתי מועמד בטוח. ותאמינו או לא, אני שונא לשקר. לא מספיק שאני צריך כל הזמן לשקר למשפחה שלי, לחברים שלי, בעבודה ובלימודים, גם איתו לא הצלחתי לדבר בכנות.
חזרתי למועדון ופגשתי את מי ששבר לי את הלב
אני כבר לא מכיר את עצמי. אני משקר כששואלים אותי איפה הייתי, מי אני, איך אני רואה את העתיד שלי, ועכשיו אני משקר גם כששואלים אותי את מי אני אוהב. אני עונה לכל אחד לפי התשובה שהוא רוצה לשמוע, ורק את עצמי אני לא מצליח לשכנע.
אולי הייתי אנוכי? כן, הייתי אנוכי. אולי אפילו ניצלתי אותו? כן, ניצלתי. אתם מבינים? הייתי מוכן להקריב את הגוף שלי, את הנשמה והלב, רק לא לחזור לדירות אפלות של גברים אלמונים, ולשיחות חסרות הפשר האלו. להתעורר במיטות זרות, בלי לזכור את השם של האדם שאתה שוכב איתו. לא רציתי לחזור לבדידות. פשוט לא יכולתי יותר. רציתי להרגיש בטוח בחוף מבטחים מסערות הים.
אני רוצה כיוון, אופק לדהור אליו. אני רוצה סוף טוב. זה היה נחמד, וקיוויתי שאם אמשיך איתו, כעבור זמן יגיעו גם הכינורות שינגנו את ה"גרנד פינלה" ברומנטיות. אבל ככל שהזמן עבר, השקרים פשוט עלו על גדותיהם. לא ישנתי בלילה. השקיות מתחת לעיניים שלי השחירו והפכתי למפלצת עצבנית. התנתקתי מהחברים והמשפחה, ולא סבלתי שהוא התקשר אליי חמש פעמים ביום.
לא עניתי לסמסים שהוא שלח לי כל בוקר: "בוקר טוב נסיך", ובכל פעם שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי הרגשתי צביטה, ולא את החמימות הזאת שכל כך חיפשתי. כבר לא רציתי להיפגש איתו. הרגשתי כלוא, חנוק, כאילו הוא לוחץ לי על הריאות ואין לי אוויר לנשום.
ואז חזרתי למועדון ההוא. שוב ערב אירוויזיון. אמרתי לו שאני הולך לפגוש חברים מהצבא. על רקע צלילים מתוקים מסוכר, הבחנתי בבחור שהכרתי לפניו, הבחור ששבר לי את הלב, ובסוף רצה שנהיה "סתם חברים". זה האדם האחרון עלי אדמות שרציתי לפגוש, והוא התקרב ישר אליי. ניסיתי להתעלם, אולי הוא ילך, אבל זה לא עבד. הוא שאל אותי לשלומי.
פחדתי להביט בעיניו היפות, שלא אהפוך לנציב מלח
"הכל מצוין", חייכתי חיוך רחב כדי שהשקר לא יתגלה, אבל הוא לא השתכנע. הוא הבחין בגומת החן שלי וליטף לי את הלחי ברכות נעימה שכזאת. חום וצמרמורת עברו לי בכל הגוף. ברגע אחד נמסתי, והחומות שהקיפו את ליבי נפלו. רציתי למשוך את הרגע הזה לפחות עוד קצת. לו הייתי יכול הייתי מקפיא את הזמן, בעת שגב האצבעות שלו מטיילות לי על הגומה.
הרגליים שלי בגדו בי. הייתי זקוק לכסא, כמו שאדם אבוד במדבר זקוק למים. רק לא ליפול. הוא שאל: "איך לא שמתי-לב קודם שיש לך גומות-חן?" הנהנתי בחיוך ולא הצלחתי להוציא הגה. ידעתי שלא אצליח לעמוד בזה.
"אתה בטוח שאתה בסדר?" הוא שאל אותי, ואני פחדתי להביט בעניו היפות כדי לא להפוך לנציב של מלח. עניתי במילה אחת, בודדה, זועקת: "כן". לא רציתי להיות תחת הכישוף המשוגע שהוא הטיל עליי, שלא ירקיב לי את הנשמה. רק רציתי שיילך כבר. ואז הוא הלך. התיישבתי על כסא דביק, להסדיר את הנשימה.
הבחור שעמד על הבמה והזיז את השפתיים שלו בהלימה לשיר של זמרת שמנה ממלטה שיפר לי במקצת את מצב הרוח. העיקר לשכוח, להשתחרר ולא לחשוב, להיות קל מהאוויר כמו בלון הליום, כדי להירגע ולעוף לשמיים, עד שאתפוצץ. לקחתי לגימה מכוס קולה מתוקה וקצת פופקורן, כאילו הייתי ילד שוב, כאילו השילוב של הסוכר והמלח יקהה את הכאב.
אולי כבר אין לי מקום לאהבה בלב שלי
לאחר כמה דקות, על הכסא המתחלף והחם התיישב לידי סלב. הוא הגיע הישר ממגזין הרכילות של השבוע האחרון ושוב נקלעתי לשיחה חסרת פשר, כשבליבי אני חושב כל הזמן: לשכוח. לשכוח ולנקום, לנקום בבחור על ששבר לי את הלב. אולי הוא יבחין מי מחזר אחריי. אולי זה יגרום לו לקצת חרטה על אותו לילה בו זרק אותי כמו כלב לרחוב, אבל הוא אפילו לא שם לב.
הוא חזר לבלות עם החברים שלו, צחק, שתה ורקד ואני, לא רציתי לאכזב את הסלב שלי, והגענו למיטה שלו. אחרי הסקס, הוא עטף אותי בחיבוק, ניסה לשכנע אותי להישאר לישון. הוא שאל אותי: "למה אתה כל כך עצוב?" דמעה מלוחה מהפופקורן שאכלתי במועדון הציפה את השקית הסגולה מתחת לעיני. "אני עייף וצריך ללכת" עניתי. פרמתי את החיבוק שלו מעליי, התלבשתי ועזבתי.
חזרתי לאותו מעגל ארור. שוב אבוד, טובע עמוק למצולות אפלות, אבל מסרב בעקשנות ליד המושטת לי לעזרה. אני לא מבין, פשוט לא. אולי כבר אין לי מקום לאהבה בלב שלי. איך הגעתי למיטה הזו שוב? למה אני מוותר על קשר ועל גבר שאוהב אותי, ובשביל מי? האידיוט הבלונדי הזה ששבר לי את הלב? איזה מפגר אני!
יעני נקמתי בו, אבל פגעתי רק בעצמי. איך שוב הגעתי למצב הזה? אני לא מסוגל לשבור את הסטטוס קוו בליבי. במקום ללכת לישון עם מי שבאמת אוהב אותי, רוצה אותי ויכול להציע לי עתיד, אני מעדיף להיכנע ולרקוד את מחול השדים. כמו משוגע, אני קופץ מספינת אהבה לים של בדידות. אבל למה להשתמש במילים גבוהות כשאפשר לפשט את זה: אני פתטי.
