גלנט - האיש הנכון?

הרמטכ"ל העשרים - הבחירה עשר / אילן אוסטפלד

בחירתו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל העשרים של צה"ל היא בחירה נכונה, ראויה ומתאימה, הן לאתגרים הבטחוניים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל והן ליישום תפקידו המרכזי והעיקרי של צה"ל: להוציא לפועל באופן המיטבי את מדיניות הממשלה.

גלנט, יוצא השייטת, הוא דוגמא מובהקת ומוצלחת למפקדי השטח, אלה שגדלו מימיהם הראשונים בשירות בחזית המסגרות המבצעיות הלוחמות, ב"שפיץ". הוא צבר ניסיון מבצעי מוכח ויוצא דופן בעשרות שנים של פיקוד על מבצעים חשאיים, בהעדר דרג פוקד סמוך, בשעות ארוכות ומצטברות של קבלת החלטות קשות ורגישות ביותר, בהסתמך על שיקול דעת אחראי והבנה עמוקה ויסודית של המעשה המבצעי.

גלנט מודע היטב לאתגרים הבטחוניים האדירים שלפנינו, מהמעגל הקרוב ועד למעגלים הרחוקים ביותר. הוא נושא עמו מעטפת רחבה של התנסויות והתמודדויות כלוחם וכמפקד שהתפתח בכוחות ה"מיוחדים" וצמח תוך פריצת דרך של ממש, עד שהיה לראשון מהשייטת שהתמנה למפקד חטיבה באיו"ש (דרך בה הלכו והולכים בבטחה מפקדים מעולים בעקבותיו).

נסיונו של גלנט עובר גם דרך חמש שנות פיקוד על אוגדה משוריינת כבדה האמונה על משימות אופרטיביות מרכזיות ביותר, לאחר מכן דרך פיקוד על אוגדת עזה בשנים עתירות התכתשויות, ולבסוף - חמש שנותיו כאלוף פיקוד הדרום,

ששיאן במבצע "עופרת יצוקה" אותו הוביל ועליו פיקד, מבצע שהביא בעקבותיו את השנתיים השקטות ביותר שידענו בגזרה הדרומית זה שנים.

לאלוף גלנט היכרות יסודית עם ההיבטים הרגישים ביותר של פיקוד והובלת כוחות, פיתוח וייזום של ביצועים, שיתופי פעולה והפעלת זרועות צה"ל. באמתחתו הבנה עמוקה של הצד המבצעי, ולצד זאת הבנה של מקומו של הצבא במערכת הדמוקרטית הישראלית, כזרוע הביצועית של הממשלה - למשימות מלחמה כמו גם למשימות שיתמכו ביוזמות שלום.

לניסיון הרב שצבר מתלווה הראייה הממלכתית הרחבה, הנובעת מעבודה מול גורמי ביטחון אחרים, ומבט אינטימי על המימד המדיני ומכלול נגזרותיו, אותו העמיק עת שימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון.

האלוף יואב גלנט - כך ניבטת אליי דמותו מהיכרות אישית ומשיחות עם רבים מפקודיו לאורך שנים - הוא מקור סמכות לשדרת הפיקוד והמטה של צה"ל, שחבריה רואים בו דמות בוגרת, יסודית ועתירת ניסיון ואחריות: מפקד הבקיא במגבלות ושולט ביכולות, תוך ירידה לפרטי פרטים ודקדקנות ביצועית מהמעולות שיש.

גלנט רכש אמון זה מדורות שלמים של מפקדי העתיד של צה"ל בעיקר בזכות השקט הנפשי המאפיין אותו, קור רוחו ויכולתו לעמוד בלחצים ביושר ובהגינות. מי שמכיר אותו יודע לספר שמדובר באדם מתון בעמדותיו, לא מתלהם ולא קיצוני, המבין את חשיבות שליחותו. אולי אין זו בחירה מושלמת - הרי אין באמת כזו - אך חשוב לומר היום לציבור בישראל, בקול רם וברור: נבחר רמטכ"ל מעולה, האדם הנכון בעיתוי הנכון לפקד על צה"ל.

אני מאמין שמי ששרד מערבולות וסערות בלב ים ובעורף האויב, מי שידע לשמור ראשו מעל המים אך גם לצלול כשצריך, יידע גם להנהיג, לאחד ולפקד על צה"ל במערבולות האיומים המתרגשות עלינו מקרוב ומרחוק. בעיני, יותר מסמלי ונכון הוא, שיממה בלבד לאחר שבאיראן חגגו את הפעלת הכור הגרעיני, ישראל משדרת אחריות, איתנות ויציבות וקוראת לראש המחנה את יואב.

סא"ל במיל' אילן אוסטפלד, לשעבר הכתב והפרשן הצבאי של גלי צה"ל ויועץ שר הביטחון

טוב רמטכ"ל שקול מרמטכ"ל נועז / ענת מאור

שטף המילים והתמונות שהלעיטו עלינו בימים האחרונים ב"פרשת המסמך" הסיטה את תשומת הלב הציבורית מהעיקר: מהו הפרופיל הראוי של הרמטכ"ל הבא לישראל? אם כן, נראה שהמלצת שר הביטחון על האלוף יואב גלנט אינה מספקת מענה הולם לצרכיה העתידיים הנוכחיים של מדינת ישראל, ולפיכך, תיטיב הממשלה לעשות אם תבחר לתפקיד החשוב הזה דמות אחרת מבין המועמדים.

מה מצופה מרמטכ"ל? מפקד הצבא חייב לגלם כמה ערכים ואיכויות במשולב: אדם הנושא עמו חזון אסטרטגי; בעל יכולת מקצועית גבוהה להכנה ולהפעלת הצבא (אם וכאשר יידרש); כושר מנהיגות, ויכולת לשמש דוגמה אישית לפקודיו ולכלל בית ישראל.

דהיינו, תפקיד הרמטכ"ל אינו רק מקצועי, אלא אסטרטגי-מנהיגותי. הדבר נכון תמיד, ובימים אלה, לקראת השנה החדשה, עת התבשרנו על פתיחת שיחות השלום הישירות בין ישראל לפלסטינים - הוא נכון שבעתיים.

השקפתו של האלוף גלנט, הדוגלת באקטיביזם צבאי, ועמדתו כמי שלחץ להעמיק את מלחמת "עופרת יצוקה", אינה הולמת את המהלך המדיני אליו יוצא עתה ראש הממשלה, בשם מדינת ישראל.

אמת ונכון: הממשלה, ולא ראש הצבא, היא שאחראית על מדיניות השלום והביטחון של המדינה. אכן, הרמטכ"ל מופקד על הצגת ההערכות הצבאיות, והמנהיגות האזרחית על קבלת ההכרעות. אך ההיסטוריה בתחום יישוב הסכסוכים והצלחות בתהליכי מו"מ שהובילו להסדרים מדיניים מעידה שאין זו אלא אשליה. במציאות, לא ניתן להפריד בין ההשקפות לבין גיבוש ההערכות.

הרמטכ"ל אינו "חייל בלבד" אלא האסטרטג העליון של הצבא. מנהיג צבאי שמאמין שהדרך העדיפה להשליט ביטחון היא כוח, ושמידת האמון שלו בשכנינו נמוכה - עלול להציג הערכות מטעות וחד-ממדיות בפני מקבלי ההכרעות. מנהיג צבאי שאינו רואה בתגובה צבאית אלא את הברירה האחרונה, עלול להכשיל את מקבלי ההחלטות בהערכת המצב. צה"ל, כשמו כן הוא, נועד להיות צבא הגנה (בלבד!) לישראל.

שר הביטחון, אהוד ברק, מציג בשנים האחרונות חזון ברור: הביטחון הממשי וארוך הטווח של ישראל יושג רק בהסדרי שלום, ביטחון ופשרה עם הפלסטינים ועם מדינות ערב, תוך חבירה למדינות המתונות בעולם המוסלמי ובידוד המדינות האיסלאמיות הקיצוניות. זו אסטרטגיית הביטחון והשלום שהתווה יצחק רבין, וכמי שדבק בה, היה על ברק להמליץ על רמטכ"ל השותף לאסטרטגיה זו.

נקווה, אם כן, שההכרעה הכבדה העומדת עתה בפני הממשלה תעוצב על בסיס אסטרטגי זה, ולא לא תושפע מפרשת המסמך הטרייה או מהמחלוקת השולית שהיתה לפני כשנה על מינוי סגן הרמטכ"ל.

בפראפראזה על דברי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ניתן לומר, שכדאי שכל אם - ואב! - עבריים יידעו שבניהם ובנותיהן המשרתים בצבא החובה, מופקדים בידיים שקולות ומקצועיות כאחד. אין ספק שדרוש רמטכ"ל נועז, אך חשוב מכך - דרוש רמטכ"ל שקול.

ובמאמר מוסגר, על רקע מהומת השבועיים האחרונים: על הממשלה, בשיתוף עם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לעצב שיטת בחירה חדשה לרמטכ"ל, ציבורית ומקצועית יותר, כמו של תפקידים אחרים במדינה. ריכוז ההחלטה בידי אדם אחד, שר הביטחון, היא ככל הנראה ההסבר לתופעות הלוואי השליליות להן אנו עדים, בכל פעם מחדש זה עשורים, מדי מינוי רמטכ"ל.

ד"ר ענת מאור, מרצה למדיניות ציבורית במכללת רופין ובאוניברסיטה הפתוחה, ח"כית לשעבר